לפני כמה ימים הלכתי לאכול צהריים עם מישהו מהעבודה. בהתקף אנורקסיה בלתי נשלט הזמנתי לי סלט וטוב שכך כי הוא עשה את אותו הדבר (לטרוף פסטה כשבן זוגך לסעודה אוכל לו פיסות חסה ענוגות, זה מאוד מביך). קיבלנו את הסלטים שלנו, מלווים בלחמניות חמודות עם חמאה והתישבנו לאכול שמחים וטובי לב. בעודנו מדסקסים על עיניינים שברומו של עולם (מי היה הרובוטריק/שקרניק החביב עליך ושאלת השאלות – לאן נעלמה המשאית של אופטימוס פריים כשהוא הפך בחזרה לרובוט)  ניקרתי קצת מהלחמניות (כאמור, אנורקסיה בלתי נשלטת) בעוד הוא מורח עליהן בנדיבות חמאה. בשלב מסויים הוא הביט בחמדנות בקופסת החמאה שנחה לה בודדה וגלמודה בסלסלת הלחמניות שלי.

"את לא אוכלת את החמאה שלך?" הוא שאל

"לא" אמרתי בקול סגפני

"למה?" הוא שאל מזועזע

"כי זה משמין" עניתי

"אבל זה כל כך טעים!!" הוא הביט בי בפליאה.

ואז הבנתי מה מוזר לי בכל הסיטואציה. ברגע שאת חולפת על פני מידה 40 ומנופפת לה שלום אי שם ממידה 46 (כמוני) אנשים מצפים ממך לאכול רק סלט או מקסימום איזו פריכית אורז או לחם קל אם את ממש צריכה פחמימות. לעולם כבר לא תוכלי לקנות קולה רגילה או רחמא לצלן שוקולד בפיצוציה מבלי להרים איזו גבה. לבחורה יש שני מצבים או שהיא רזה או שהיא בדיאטה.

והנה יושב מולי הבחור, גבוה רזה שככל הנראה מעולם לא עשה חשבון על הערך הקלורי של מה שהוא מכניס לפה  ולא מבין למה אני לא אוכלת חמאה. אחרי שכל החיים שלי בערך כל ביס שלי לווה בעיניים בוחנות פתאום מישהו שואל למה אני לא אוכלת חמאה.

אז מרחתי קצת. זה באמת טעים. מחליק הרבה יותר טוב בגרון ככה.  

(מי אמר כותרת פרובוקטיבית ולא קיבל?)