הייתי רוצה להגיד שהתעוררתי לקול הגשם הדופק בחלוני, התמתחתי במיטה ואמרתי לעצמי "עוד יום נפלא התחיל". אבל היו אלו הצרחות של אחותי, השעון המעורר והיללות של החתולה שהלמו לי בראש כמו עשרת אלפים פטישים וגרמו לי לצאת מהמיטה.

אפשר לספור על יד אחת את שעות השינה שצברתי בלילה. מתישהו ב 4 לפנות בוקר אחרי מקלחת זריזה (וקרה.. אני חייבת להגמל מהאובססיה המגונה של להתקלח לפני שאני הולכת לישון) זחלתי לתוך הסדינים אחרי ערב כל כך מיותר . הרי כבר אחר הצהריים כשהסתובבתי בהסטריה בבית מנסה להמציא תחפושת ובערב כשהתארגנתי לצאת, ידעתי שכל מה שאני ארצה במהלך הערב יהיה לחזור הביתה. נבואה שמגשימה את עצמה? אולי.

אז עשינו את הסיבוב הקבוע שלנו, חשבתי שאני ארגיש מטופשת משום שלא התחפשתי, אבל בסופו של דבר אני מניחה שהייתי מרגישה מטופשת אם הייתי מתחפשת. כמובן, שאם הייתי מתחפשת לא הייתי זוכה לכל מיני פיק אפ ליינ'ס כמו "נו, אז למה התחפשת?", אלא למשהו שמצריך קצת יותר תחכום. שתיתי די הרבה, אבל שוב גיליתי לאכזבתי שההשפעה של האלכוהול עלי נותרה מינורית. כנראה שאלו הגנים הרוסיים שלי. כשאבות אבותי שתו בקבוקי וודקה בערבות סיביר הקפואות חלה איזו מוטציה באחד הגנים שגרמה לסבילות גבוהה לאלכוהול. זו התיאוריה שלי, עד שיום אחד אני אשתכר כמו שצריך ואפריך אותה.   

אי שם באייטיז כשהייתי קטנה, פורים דווקא היה החג האהוב עלי. לפני "המורדים" ודומיהם, הייתה לנו תמימות מסויימת. אני חושבת שכל דור אומר על הדור שבא אחריו "אצלינו זה היה אחרת", אבל העולם והחברה עברו כל כך הרבה תהפוכות בשנים האחרונות שפתאום הילדות שלי והילדות של הילדים הגדלים כיום נראית רחוקה אלפי שנות אור... בכל אופן, חודש לפני פורים כבר היינו מתכננים בקדחתניות את התחפושות שלנו. אמא שלי היתה תופרת לנו את התחפושות ותחפושות קנויות היו מחוץ לתחום. מי היה קונה תחפושת אז? 

(היו כאן כמה תמונות שלי מחופשת... הפאנץ' ליין של הפוסט המשעמם הזה. הורדתי אותן, עם הקוראים סליחה)