אני לא מגיבה טוב לקיץ. ממש לא.

מערכת העיכול שלי מתחרפנת,השיער שלי הופך לערימת קש והמצח שלי מתכסה פריחה.

כל שנה אותו סיפור והחלק המתסכל בכל הסיפור הוא שאלו החלקים היותר אטרקטיביים אצלי (למעט מערכת העיכול. אין לי כיס מרה מה שהופך אותי לפחות אטרקטיבית בקרב טכנאי ה MRI והאולטרסאונד שיכולים לראות אותה...) ומכיוון שאני לא יכולה להמם את הצופים בביקיני זעיר אני נלחמת מלחמת חורמה בהשפעות הקיץ ההרסניות הללו עלי.

אז הלכתי לרופא עור ביום ראשון שירשום לי איזה מרשם לפריחה הנוראית על המצח. מה אומר ומה אגיד. לעולם אל תסמכו על רופא שהרושם הראשוני שיש לכם ממנו הוא שהוא לוקה בתסמונת טורט. אחרי שיחה ביזארית שנמשכה משהו כמו דקה, ממרחק השולחן שעמד בינינו בעודו ממלמל כל מני מילים חסרות פשר, הוא אמר משהו על כך שיש לי דלקת ונתן לי משחה למרוח על המצח. בכלל לא הסתכלתי על המרשם,דחפתי אותו לתיק והמשכתי לי בעינייני.

כאן המקום לעשות הפסקה ולספר לקהל הקוראים כי גיליתי השבוע שזה לא סתם שאני דוחה כל דבר לזמן אחר. אני לוקה בתסמונת שנקראת "דחיינות". את האור גיליתי כאשר במקרה נתקלתי במודעה של אגודת הסטודנטים המכריזה על פתיחת קבוצה לטיפול באנשים הסובלים מדחיינות. למען האמת תיכננתי להתקשר ולהרשם אבל מכיוון שדחיתי ודחיתי את זה פיספסתי את מועד ההרשמה.

טיפוסי.  

בכל אופן היום נזכרתי שעדיין לא קניתי את המשחה אז שמתי פעמי אל קופת החולים. נתתי לרוקחת את המרשם ולהפתעתי היא נתנה לי אגיסטן, שכפי שרוב הבנות כאן יודעות, מוכרת לרובנו בתור משחה שרושמים  לטיפול בכל מני פטריות שמתנחלות להן אי שם באיזורים היותר אסטרטגיים שלנו. הבטתי ברוקחת במבט תמהה, ארזתי את המשחה והלכתי הביתה. 

זה כל הסיפור.

אני דריה, דחיינית כפייתית ובנוסף לכל הצרות עכשיו גם יש לי פטריה וגינלית על המצח.

 כנראה שחטפתי אותה מרוב שזיינו לי את השכל.

(ולכל מי שיקפוץ, אני יודעת שזו משחה לכל מני איזורים בגוף אבל זה השימוש הנפוץ בה)