מקלחת ארוכה.

מים קרים, אחר כך מים חמים ובסוף שוב פעם קרים. אומרים שזה בריא ללחף הדם ולשורשי השיער, אז מה אכפת לי לנסות.

רוצה להתנקות מהכל. מתקרצפת, בונה מגדלי קצף על הראש, מגלחת כמה שערות סוררות. רק כשהעור מתחיל להתקמט בקצות האצבעות אני עוטפת את עצמי במגבת, סופגת עודפי מים מהשיער ויוצאת.

מסרקת את השיער אחורנית ואוספת אותו לצמה. לובשת חזיה לבנה חלקה (היחידה שיש לי בארון שלא מלאה בכל מני תחרות וקישקושים), ותחתונים לבנים מכותנה.  משחילה את הראש דרך גופיה דקה ולובשת את מכנסי הפיג'מה הלבנים שקבוצת דובונים משחקת במעלה הרגליים בכדור.

החוץ נקי.

אבל במראה ראיתי בחורה פוזלת, עם פריחה נוראית על המצח, עם שיער דק וקופצני ועיגולים שחורים מתחת לעיניים. אני חושבת שהבפנים פשוט השפיע על החוץ. אני לא יכולה לראות את עצמי יפה מבחוץ כשהביפנוכו שלי מרגיש כל כך מכוער.  

כי בפנים הכל כל כך מטונף, ושחור, מלא בתיסכולים, רגשות אשמה, אכזבה, לחץ, אכילה כפייתית כל הסוף שבוע.

אני מנסה לנקות את עצמי עכשיו גם מבפנים. מכניסה אצבע עמוקה לגרון אבל לא מצליחה להקיא. כנראה שצריך הרבה יותר משאריות הבולמיה של גיל 17 כדי לנקות את הביפנוכו.

אני רוצה להתחדש.

אני רוצה לנקות את השולחן. במחי יד לסלק את כל הערימות שהצטברו, לשכב על השולחן החלק ולהביט בתקרה.

אני רוצה לצאת מהעור של עצמי המאוס כל כך ולהיות מישהי אחרת. ששלמה עם עצמה כל הזמן ולא רק בחלקים נבחרים של היממה. מישהי שיודעת להתמודד, מישהי שיודעת לעמוד על שלה, מישהי עם חוט שדרה ולא איזו רכרוכית שמשנה את דעתה על פי הסיטואציה.

בינתיים אני נגעלת מעצמי, מהקיום שלי.

ואז הוא צץ פתאום משומקום ושאל אם הוא יכול לבוא.אחרי כל הזמן הזה.

 רק המחשבה שמישהו יגע בי העבירה בי גל של בחילות. אמרתי לו שאני חולה.

חולה בראש.