דיפדפתי היום להנאתי (הלא רבה, מסתבר) בעיתון. לכבוד יום האשה הבן לאומי פרסמו מספר סטטיסטיקות לגבי מצב הנשים בישראל. בין כל מני מספרים יבשים, שחור על גבי לבן נכתב שם כי הגיל הממוצע לחתונה בקרב נשות ארצנו הענוגות הוא 24 ותשעה חודשים.

באינסטינקט של הגנה עצמית הרחקתי  את העיתון עד כמה שאפשר מטווח הראיה של אמא "בגילך כבר הייתי נשואה" שלי, בעודי מחשבת בזריזות שנותרה לי פחות משנה עד הגיל המיוחל בו כולן יתחתנו ורק אני, כרגיל, אהיה יוצאת דופן.

בגיל 5, כשהילדים בגן אמרו לי שאני יוצאת דופן כי היו לי משקפים, ההורים שלי הסבירו לי ש- "לפעמים זה טוב להיות יוצאת דופן.. זה עושה אותך מיוחדת". מאז, היתה לי דעה חיובית מאוד על הקונספט של להיות יוצאת דופן, עד שקצת מכות בבית ספר יסודי החזירו אותי למציאות. איזה מיוחדת ואיזה נעליים. להיות יוצאת דופן זו לא כזאת אטרקציה (ואל תאמינו לשום סרט של דיסני שאומר לכם שכן).

אבל לעניננו. לא עיתון כמו "ידיעות אחרונות" ישאיר את קוראותיו הרווקות המיוסרות חסרות פתרון. הנה, כמה עמודים לאחר מכן, מצאתי את האור בדמות כתבה שתפסה את עיני מיד. "רוצים לזמן לחייכם מצב חדש? בן זוג, פרנסה, שלווה? דמיינו שאתם כבר חיים בתוך החלום הזה שלכם, והוא יתגשם". הכותבת טוענת בכל תוקף שאנו יכולים להגשים כל חלום על ידי כך שנדמיין כאילו הוא כבר התגשם בחיינו.

אלפי מלאכים שרו מעל ראשי הללויה... גיליתי את מקור כל צרותי. מאז ומעולם, הגישה שלי היתה הפוכה. יש לי, ברוך השם, דמיון די מפותח ותמיד האמנתי, שאם אני מדמיינת סיטואציה, הסיכוי שהיא תתגשם הוא אפסי. כי הרי מה הסיכוי שיציר דמיוני הקודח יקרום עור וגידים במציאות?

מכיוון שעל מנת לתכנן חתונה יש צורך בפרק זמן של 4 חודשים עד חצי שנה, הבנתי שלרשותי עומדים כ 3 חודשים בלבד לתפוס את בח"ל, לשבות אותו בקסמיי ולגרום לו לענוד על אצבעי טבעת יהלום נוצצת. הזמן קצר והמלאכה מרובה ולכן, גזרתי מהעיתון את "התרגיל בהגשמת חלומות" ובדעתי לעקוב אחר 6 השלבים באדיקות עד שתושג המטרה (1000 אורחים באולמי רסיטל פלוס שמלה של גלוית לוי פלוס צעידה לחופה לצלילי רגב הוד).

ולא בחורה כמוני תשאיר אתכם, אחיי ואחיותי הרווקים פעורי פה וחסרי אונים, דווקא כי היום בחרתם לא לקנות עיתון.  בזכות כישורי הסריקה שלי, גם אתם תוכלו לבצע תרגיל זה.

 וואלה:

הבעיה שלי, היא שאני נרדמת בשניה שאני נכנסת למיטה...

שוב נדפקתי.