התכוונתי לכתוב פוסט מקוטר להפליא, אבל כשהתחלתי להריץ את אירועי השבוע האחרון בראש, הכל התחבר לכדי תמונה די סימפטית בסופו של דבר. אפילו המבחן הנורא שהיה לי היום לא הצליח להעיב עליה.

פגשתי השבוע את החבר החדש של רננה. הם כבר חודש ביחד אבל איכשהו, לאור ההסטוריה שלה, לא ממש התייחסתי אליו ברצינות. קבעתי איתה איזה בוקר באוניברסיטה, והם הגיעו ביחד. הוא מקסים. הוא כל מה שהיתי יכולה לאחל לה. זה מדהים איך מי שלא יהיה שם למעלה, שלח לה בדיוק את האדם שהיא צריכה. היא מופרעת אמיתית, רננה, והוא איזה אי של שקט ויציבות בשבילה. בייחוד אחרי תקופת ההתהוללויות האחרונה שלה. באותו היום אחר הצהריים,  ישבתי עם נועה על הדשא בקמפוס וראיתי אותם מן הצד מרחוק, כאלה חמודים ביחד. מהמקום הכי לא אנוכי שאפשר, הייתי פשוט מאושרת בשבילה..

כשחיכיתי לרננה באותו בוקר, ראיתי את יאיר עומד שפוף ומדוכא על יד הדוכן של אגודת הסטודנטים. רוח החג העודפת השאירה בו את סימניה והוא הניח את ראשו על כתפי ומלמל "אני רוצה חבר, דריה". אם בארזים נפלה שלהבת.. הנחתי עליו זרוע מחבקת בחיבה.  עכשיו כשנשארנו הרווקים היחידים בתוך ים הפוצי - מוצי סביבנו אנחנו חייבים לדבוק אחד בשניה. הוא התקשה להבין איך אני מסרבת בכל תוקף להיות אומללה עקב כך שלא מצאתי אף אחד לחלוק איתו את יצועי בלילות ועוד למצוא בכך צדדים חיוביים. "טוב לי ככה, לך תבין אותי. אתה יודע שאני קצת לא בסדר" אמרתי בעודי משעינה את ראשי על ראשו. בחורה אחת שעברה על ידינו הביטה בנו במבט אכול קנאה. מדהים איך מהצד הכל נראה כל כך שונה ואחר מהמציאות.

היום לאחר המבחן, הלכתי לתומי באוניברסיטה כאשר פתאום שמעתי מישהו קורא "יפיופה!!" ואוסף אותי לחיבוק דב. לקח לי רגע להתעשת ולהבין שזה איזה מישהו ששירת איתי בצבא ולא ראיתי בערך מאז השחרור שלי. אחד מחברי מועדון המעריצים שלי מאותה התקופה... מדהים איך זמנים השתנו. יום אחד את מושא הערצתם של 20 גברברים חסונים, והנה חולפות להן 4 שנים ואת עוד כונפה שלא מסובבים אחריה את הראש.

זה היה שבוע טוב.