כשאני אהיה גדולה אני אגור בעיר עם רכבת תחתית.
אני אעמוד על הרציף, כפתורי המעיל רכוסים היטב ושום דבר לא יפריע להבעה האטומה על הפנים שלי מלבד הרוח שעוברת כשהרכבת באה.
אני אטמע בשאון האנשים שעולה ויורד מהרכבת בכל תחנה ואף אחד לא יוכל למצוא אותי.
אני אובד בתוך מחילות מעשה יד אדם עמוק בתוך האדמה. רחוקה מכל מה שמעל, בחיים האמיתיים.
ואני לא אעשה, אומר, או אחשוב כלום. אני רק אסע בחושך הזה הלוך וחזור בלי שום כיוון ומטרה.
ורק כשיהיה לי כח להתמודד עם העולם אני אצא החוצה. השמש תסמא את העיניים שהתרגלו לחשיכה והאוויר הצח יכה בפנים.
וכשהעיניים יסתגלו לאור והסחרחורת תיעלם אני אוכל להתחיל מחדש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
