רציתי לכתוב. בחיי.. אבל הראש שלי כל כך כואב עד ששום מחשבה אפילו לא מצליחה להתגבש.

רוב הזמן העובדה שהראייה שלי דפוקה לא מפריעה לשגרת היום יום שלי. דקה אחת בבוקר להכניס את העדשות לעיניים ודקה אחת בערב להוציא אותן, אבל אחרי ההרצאה שהיתה לי היום, אני מייחלת לראיה 6/6.. אפילו 5/5 הייתי קונה. ההרצאה הייתה מלאה בשקפים עמוסי פרטים קטנים, שמות מסובכים, מפות וכל מה שדרוש ליצירת מיגרנה משובחת, בייחוד כאשר זה בא במינון של 4 שעות רצופות...

עין ימין שלי היא סתם קישוט דקורטיבי, אני לא רואה בה כמעט כלום חוץ מכתמים מטושטשים. למען האמת אפילו בתור קישוט דקורטיבי היא לא פרקטית, כי יש לה נטיה לפזול החוצה  כשאני עייפה. כך נוצר מצב שמי שעומד מולי אף פעם לא יודע אם אני מדברת אליו או אל ההוא שעומד לידו. אם מישהו רוצה ממש להרתיח אותי הוא רק צריך לשאול  – "אם את מדברת איתי למה את מסתכלת לצד השני?"  או "תגידי, למה העיניים שלי ברוגז?". אין לי ממש מה לעשות בנידון, אז למה להעליב סתם?

רוע.. רוע טהור.

ישבתי אתמול באוטובוס בדרכי לעיר הקודש שמעתי מוזיקה ובהיתי בנוף האפור שחלף בחוץ. לא ממש הקשבתי למוזיקה, שנועדה בעיקר לסינון רעשי רקע (למה אנשים מוכרחים לדבר בטלפון בכל מקום בקולי קולות?) וקרציות פוטנציאליות (מה גורם לזרים מוחלטים להסיק שאני בחורה סימפטית ולנסות לדבר איתי במשך כל הנסיעה?) עד שהתחיל השיר "מישהו" של יהודית רביץ. "מישהו דואג לי שם למעלה"... נזכרתי בסבא שלי. השיר הזה כמו לחץ על איזשהו כפתור בלתי נראה שפתח את הברזים בעיניים שלי ובלי שום הכנה מוקדמת, התחלתי לבכות. האוטובוס היה ריק יחסית אז נחסכה ממני המבוכה.. אני לא מאילו שפורצות בבכי בלי שום סיבה ברורה (מכירים את אלה?), אבל ככה פתאום באמצע האוטובוס, ישבתי מכורבלת על המושב, העיניים מתחבאות מאחורי משקפי השמש ובכיתי על הכל. גם על דברים שלא ידעתי בכלל שאני רוצה לבכות בגללם.

זה היה קתרזיס מצויין.

כמה שירים הלאה, חיכה לי השיר "כשאת בוכה את לא יפה" והצחיק אותי לשמוע אותו בסיטואציה הזו, אז ישבתי וחייכתי כמו מפגרת עם הפנים שטופי הדמעות (שוב, מזל שהאוטובוס היה ריק)

דווקא כשאני בוכה אני הכי יפה .