I'm not going down on my knees

Begging you to adore me
Can't you see it's misery
And torture for me
When I'm misunderstood
Try as hard as you can, I've tried as hard as I could
To make you see
How important it is for me

Here is a plea

From my heart to you
Nobody knows me
As well as you do
You know how hard it is for me
To shake the disease
That takes hold of my tongue
In situations like these

Understand me

 Depech mode – Shake The Disease

השיר הזה מוקדש לכל האנשים שמקיפים אותי. נמאס לי להתאמץ בשביל רסיסי הסימפטיה שלכם, בשביל לרצות אתכם, בשביל להיות מה שאתם רוצים שאני אהיה. זה מעייף אותי וזה מתסכל נורא.

אין כאן כוונה לשום אדם ספציפי (נא לא לקבל רעיונות בבקשה)... זו איזושהיא תחושה כללית כזו שמסתובבת לי בבפנוכו כבר די הרבה זמן.

הייתי חולה כל השבוע  בפעם המי-יודע-כמה... עד לפני שלוש שנים הייתי מאלו שצולחים את החורף אפילו בלי אפצ'י אחד, אבל החורף הירושלמי הפגיש אותי עם מגוון רחב של תחלואי חורף שאפילו שיערתי שקיימים. אז הסתובבתי כמו זומבי במשך 3  ימים, מלעיטה את עצמי בכל מיני כדורים (לא היה איבר בגוף שלא כאב לי...) ומבהילה אנשים עם החוורון החולני שלי...  כל מה שרציתי היה שיפנקו אותי קצת, אבל כולם היו עסוקים בעניינים שלהם וממילא אני מאלה שלא נוטים לדרוש תשומת לב.  אז התכרבלתי בשקט בפינה שלי, סבלתי בשקט כמו פולניה טובה (ואני בכלל ייקית), ריחמתי על עצמי והרגשתי הכי בודדה בעולם (זה כנראה היה בהשפעת החום...רק על פי כמות הדפיקות בדלת בזמן שניסיתי להרדם אני יכולה לדעת שזה לא נכון, אם כי הטלפן שלי שתק בצורה מחשידה..)

כרגע אני מתרכזת בלהרגיש טוב... אני בדרך הנכונה