קראתי איזו כתבה מעניינת  על הדמוגרפיה של השכול. הדובר בכתבה טען שכמעט אין הרוגים בקרבות מהעיר תל אביב (משמע - תל אביבים לא מתגייסים לקרבי) ורוב ההרוגים הם מהפריפריה, בני קיבוצים ומושבים וכיו"ב.

למען האמת, אני לא נוטה להתמקד במקום מגוריו של ההרוג כשאני קוראת את הכתבה עליו בעיתון. אני קוראת על מי הוא היה, מי רצה להיות ובעיקר על מי הוא לא יהיה ועל מה הוא השאיר מאחור. קשה לי עם האצבע המאשימה הזו כי אני בטוחה שיש הרבה חיילים קרביים תל אביביים, שנתנו את כל כולם במלחמה הזו.

רק כשחזרתי הביתה זה הכה בי. אני גרה במקום לא גדול, בקושי 2000 משפחות וכשפתחתי את העיתון המקומי שלנו ראיתי שבסיכום הכללי נהרגו במלחמה 5 חיילים מהיישוב שלי. אמ אמא של הפריפריה. באופן יחסי זה המון.

לעניינים אחרים.

היה לי סוג של חלום נבואי בלילה. לא משנה על מה הוא היה, אני גם לא ממש זוכרת, אבל הייתי עם מישהו במיטה, שכבנו מכורבלים וחשבתי על זה שאני צריכה להיות יותר נחמדה אליו. אז משכתי אותו אלי בחיבוק והתחלתי לדבר אליו בצורה ילדותית ומתפנקת ולהפתעתי הרבה, בחלום, הוא ממש אהב את זה וענה לי באותה הצורה. הייתי מופתעת מאוד שהוא עשה את זה כי הדמות שלי בחלום לא חשבה שבחורים אוהבים את זה. כשהתעוררתי התחלתי לחשוב, שאולי האדישות שלי ביחד עם השנאה לכל הקיטש והדביקות יוצרת אצלי סוג של ניכור כלפי הבחורים שאני איתם. אני לא יכולה להתנפל על הבנזוג שלי בנשיקות ולספר לו כמה הוא חמוד ומתוק ויפה כי זו לא אני. פתאום חשבתי שאולי בחורים כן מחפשים את הדברים האלה.

מעניין מאיפה החלום הזה הגיע. כנראה התת מודע שלח לי אותו לאחר שהייתי אחר צהריים שלם עם אחותי וחבר שלה. אחותי הפוכה ממני לגמרי בקטעים האלה. כנראה זה חלחל.

לבנזוג הבא שלי אני מבטיחה להיות הכי קיטשית, להמציא לו שמות חיבה מתקתקים, לחבק אותו ולנשק אותו בכל רגע נתון ולהתקשר אליו בכל רע נתון.

אולי הגישה ההפוכה תעבוד.  

לעניין אחרון... החור בכיס לא מאפשר לי לממש את האהבה הכי גדולה שלי שהיא, למי שלא ידע, לקנות ספרים. לאחרונה מצאתי פיתרון יצירתי במיוחד. באתר "תפוז" יש משחק יומי שנקרא "של מי הבלוג הזה" ובו צריך לנחש איזו דמות היסטורית/ספרותית/טלוויזיונית כתבה את הבלוג. זה נורא נחמד, זכיתי כבר בשלושה ספרים ולדעתי הרביעי בדרך...

תהיו בריאים.