יום ראשון בבוקר, שבוע חדש.

משלשלת פוסטים כאילו אין מחר... עם המנויים סליחה.

חורקת כמו כולם כשאני מנסה להתרגל לשבוע החדש. גז-ברקס בין גנות לקיבוץ גלויות. בדר"כ הייתי מתרגזת, אבל ברדיו אמרו שהעומס מתחיל כבר בשפירים אז אני מרוצה כאילו דפקתי את המערכת.

תמיד ברדיו מדווחים שהעומס מתחיל בשפירים. גם אם הוא מתחיל בבן גוריון או אם הוא מתחיל רק בגנות.איפה באמת מתחיל הפקק זו הפתעה. למה שיהיה משעמם בדרך?

על אחד הגשרים בכביש יש שלט, חתיכת בד מאולתרת שכתוב עליה בצבע גואש משהו כמו "מי שחושב חיובי- חי טוב". איזה משפט להתחיל איתו את הבוקר.. אני מנסה לחשוב חיובי וישר חוטפת בוקס בבטן על כל הדברים המאוד לא חיוביים שכרגע סובבים אותי. אני מנפנפת אותם ב "יהיה בסדר, יהיה בסדר" וממשיכה עם הברקס גז שלי עד שאיזה אידיוט מחליט לחתוך.

החלומות שלי מפריעים לי לישון. אני אפילו לא זוכרת על מה אני חולמת אני רק יודעת שהם ממש מטרידים אותי. אני חסרת מנוחה כל הלילה ומתעוררת עוד יותר עייפה. אם החלום הוא ראי הנפש, אז אוי ואבוי לי.

 כדי לשעשע את עצמי, אני חושבת על דברים שאני רוצה. שמתי לב שהכל מתחיל באות ח'... חופש, חיבוק, חו"ל, חתול, חבר, חוויות (חיוביות)..

היה לי המון זמן לחשוב בסופ"ש. ניסיתי לחשוב למה אני קשורה אליו כל כך. מה יש בו שמקשה עלי כל כך לנתק את עצמי רגשית ממנו. למה אני ממשיכה להאחז בו למרות שהתודעה מבינה שאני כבר מזמן לא מאוהבת. נזכרתי איך הייתי מאושרת בחודשים הראשונים איתו. איך הוא התייחס אלי כמו אל נסיכה. מעולם, שום בחור לא נתן לי יחס כזה. החברות שלנו היתה קצרה מאוד. מה שאחר כך כבר נמשך ונמשך, מדי פעם עושה סימנים של סוף אבל שוב חוזר. הנסיכה הפכה לסתם זיון (סליחה) וכל מה שנשאר זה איזשהו "חסד נעורים" למשהו שכבר מזמן מזמן לא קיים. אני חושבת לפעמים שהוא יוצר ריחוק בינינו בכוונה. כדי לא להקשר שוב. או שאולי אני מייפה את העובדה שהוא לא ממש שם עלי.

כי זה פשוט לא נראה לי הגיוני...היה לי כל כך טוב איתו  שבת שעברה.

איזה שקט פה על הבוקר. כולם כנראה מנסים למצות עוד קצת את הסופ"ש. אחר כך תתחיל המולת היום ואני אבלע בתוכו ושוב לא אזכור שבתוך כל הכאוס של החיים שלי, מסתתרת אני אחת שרק רוצה שיהיה לה טוב.