אם רק תחייכי, מי לא יתאהב בך...
|
| 9/2006
עכבר מעבדה
שולחת SMS: "מה, אתה בכלל לא מתגעגע אלי?"
מקבלת תשובה: "לא"
כמה אופייני לו ה"לא" הנחרץ הזה.
כשאני מתעוררת אני מתנפלת על הנייד שלי כדי לבדוק שזה אכן היה בחלום ושום SMS מביך שכזה לא נשלח מתוך שינה. על מסך ההודעות היוצאות מבצבצת ההודעה ששלחתי לרננה בערב. תודה לאל, אני עדיין לא סהרורית לחלוטין.
אתמול דפקתי את האוטו. הגרסה הרשמית היא שדפקו לי אותו בחניה אבל בינינו אני פשוט נכנסתי באיזו מכונית כשניסיתי לתמרן את החניה הכי פשוטה שיש. כנראה מרוב שמחה על זה שמצאתי חניה חינם ב 9 בבוקר מול האוניברסיטה. מכיוון שכבר מתוך המכונית שלי ראיתי שלמכונית שפגעתי בה לא קרה כלום, הנחתי שאולי שרטתי קצת את הפגוש מה שלא הכין אותי למכתש הגדול שנוצר בפגוש שלי. הגבתי כמו כל נקבה טיפוסית, התיישבתי על המדרכה והתחלתי לבכות.
אחרי שהתעשתתי התקשרתי לאבא ונסענו לחפש מוסך לתקן בו את הרכב. בעודי מייבבת על המכונית היפה שלי שנדפקה, עברנו בין כמה מוסכים שנתנו לנו הצעות מחיר של 600-700 שקל (בלי מע"מ) לתיקון וצבע, עד שבמוסך אחד הציעו לנו ליישר את הדפיקה באמצעות חום ב 150 ש"ח בלבד. השיקול היה שיותר גרוע ממה שיש לא יכול להיות, ואם יצא מכוער, הלכו 150 ש"ח ונחזור למוסכים הקודמים. המוסכניק לקח מן פן גדול והתחיל לעשות פן למכונית שלי, מה שגרם לדפיקה להעלם כלא הייתה ולחיוך שלי לחזור אל הפרצוף. אחרי שהוא סיים נשארו רק כמה שריטות בצבע שכבר היו כשקניתי את הרכב. הוא הסתכל על אבא שלי ואמר לו "אל תכעס עליה, השריטות הן לא מהיום...זה ישן, זו לא אשמתה" אז הבהרנו לו מי הבעלים האמיתיים של האוטו (אני) ומי זה שאחראי לשריטות (אבא שלי) והוא היה מאוד משועשע מהסיטואציה.
אז 150 ש"ח ירדו לטמיון. 150 ש"ח שהן כמעט המחיר של המשקפי שמש היפים שראיתי באופטיקנה והנעלים המאאמות שראיתי בגזית ולא קניתי כי אין לי כסף כרגע.
החלטתי לתרום את מוחי וגופי למדע, ולהשתתף בכל מני ניסויים בתשלום בקמפוס. בינתיים הרווחתי 50 שקלים על 100CC דם שתרמתי למחקר ועוד 50 ש"ח על מחקר פסיכולוגי מול מחשב.
עכבר מעבדה חמדמד שכמוני.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
