"מרים, אני אומר לך, די כבר". הוא ספק צועק ספק לוחש. קולו מרחף מעלי, עושה סיבוב באוויר ומתנפץ לי בתוך האוזן. מכאן אני שומעת רק צפצוף ארוך ומונוטוני שלא מתואם בכלל עם השפתיים העבות שלו שממשיכות לדבר ולדבר ולדבר.

מרים.. אף אחד לא קורא לי מרים חוץ ממנו. מרים היתה המילה הראשונה שהוא אמר לי. עמדנו בפקק מכונית לצד מכונית, שרתי ותופפתי לי על ההגה כשהחלון של הטויוטה הלבנה שעמדה בנתיב השמאלי נפתח והנהג שישב בתוכה שאל  "מרים, תגידי, יש לך מסטיק?". חפרתי בתיק שנח על המושב שלידי, הוצאתי את חפיסת המסטיקים וזרקתי אותה דרך החלון. לרגע אחד חשבתי שהיא אכן תגיע ליעדה נגד כל חוקי הגרביטציה, אבל החפיסה החליטה ללכת בדרכי אייזיק ניוטון וליפול על כביש מספר אחד. חבל, חשבתי. רציתי לראות את השפתיים העבות שואבות את המסטיק לתוכן ונעות בתנועות קצובות של לעיסה. במקום זה הן התעקלו לכדי חיוך רחב ואמרו "לא נורא מרים, ממילא הדיפת חפיסות מסטיקים היא ספורט שעבר מן העולם"

מפה ומשם העניינים התגלגלו. הטויוטה הלבנה לא נסעה למשרד אלא עקבה אחרי הפיג'ו הקטנה שלי עד לעבודה, חנתה מאחוריה ברחוב והוא יצא ממנה, סימן לי "חכי" עם כף ידו השמאלית ורץ לקיוסק של מנשה לקנות לי מסטיקים.

זה הרגע שידעתי שאני אנשא לו.

זה הרגע שלא ידעתי שהוא נשוי.

ולא כי לא יכולתי לדעת, לרווקים תל אביבים הוללים אין כיסא בטיחות במושב האחורי וצלון של פו הדב על החלון. המוח איבר סלקטיבי. בוחר לו בדייקנות רבה מאילו נתונים הוא מעוניין לעבד ומאיזה לא. הנתונים שהוא בחר באותו הרגע היו העיניים המהפנטות, כפות הידיים הגדולות ששמו בכף היד הקמוצה שלי חפיסת מסטיק חדשה והשפתיים האלה, ששאלו "קפה מרים?"

במבט לאחור  אני לא חושבת שהוא בכלל ידע איך קוראים לי באמת. בשבילו הייתי מרים ובשבילי הוא היה כל העולם. במקום פרחים הוא היה מביא לי מסטיקים ובמקום אהבה היינו שוכבים אצלי בדירה שלוש פעמים בשבוע. לא ידעתי עליו כלום חוץ ממה שהוא נתן לי לדעת והוא לא ידע עלי כלום חוץ מזה שאני גרה בבלפור שלוש, שיש לי נקודת חן קטנה על השד השמאלי ושאני מוצצת מצויין. אני חושבת שהוא לא רצה לדעת עלי כלום, אפילו לא איך קוראים לי, כדי לא להקשר. להטביע אותי בים של אנונימיות מבורכת ולהמשיך לזיין אותי כאילו אין לו אשה וילד או ילדה בבית.

לא, העולם והאושר לא נכנעו ושכבו לרגלינו. העולם והאושר לא נכנעים ושוכבים לרגליך כשאת מאוהבת בגבר שלעולם לא יהיה שלך. העולם והאושר לעולם יהיו בדירה אחת, אלוהים יודע איפה, שבחניה שלה חונה טויוטה לבנה עם מושב בטיחות וצלון של פו הדב.

וזה שיגע אותי. רציתי לדעת עליו הכל. רציתי לדעת איפה הוא גר, איך נראים הילדים שלו, מה הוא אוכל לארוחת ערב, איך אישתו נראית ואם גם היא צועקת כשהוא שוכב איתה. שעות הסתובבתי ברחובות תל אביב וחיפשתי את הטויוטה. המחורבנת. כמה טויוטות לבנות יש בתל אביב.

ורמת גן

וגבעתיים

ופתח תקווה.

ולא מצאתי אותה. והמחשבות רק המשיכו לתפוח ולתפוח כמו בצק ששמו בו יותר מדי שמרים עד שיום אחד הן התפוצצו לי בתוך הראש בדיוק כשהוא יצא מתוכי. "איך קוראים לילד שלך" שאלתי. הוא שתק. ומעין של שאלות נבע מתוכי. מתוך חודשים של סימני שאלה. איך קוראים לאשתך ואיפה אתה גר ואיפה אתה עובד ומתוך מבול השאלות צנחתי ערומה ומותשת על הסדינים הלבנים, ופרצתי בבכי. "מרים, אני אומר לך, די כבר". הוא ספק צעק ספק לחש. קולו ריחף מעלי, עשה סיבוב באוויר והתנפץ לי בתוך האוזן. מכאן  שמעתי רק צפצוף ארוך ומונוטוני שלא היה מתואם בכלל עם השפתיים העבות שלו שהמשיכו לדבר ולדבר ולדבר.  או אולי הן לא אמרו כלום. אולי הוא רק שתק, ניגב את עצמו בחולצה הלבנה החדשה שלי שהיתה זרוקה על הקולב, התלבש ויצא.

מהחלון ראיתי אותו מכוון את השלט לטויוטה הלבנה.

"איילה" צרחתי אליו. "קוראים לי א-יי-ל-ה!!"

הוא הביט למעלה לשניה, נכנס לאוטו ונסע.

מרים מתה