זוכר? בפעם האחרונה שהיינו ביחד, מלמלת פתאום "איזה אפס".

לא הבנתי מאיפה זה בא ושתקתי. כמה דקות לאחר מכן התלבשתי, לקחתי את התיק והסנדלים, נתתי לך נשיקה והלכתי הביתה.

אתה יודע מה? צדקת. אתה באמת אפס.

נזכרתי בראש השנה בשנה שעברה. ישבתי אצל סבא וסבתא שלי בסלון בצהרי החג וקיבלתי ממך הודעת טקסט ששאלה אם אני רוצה לבוא אליך בערב. שבועיים לפני שכבנו. היה נהדר. למחרת אמרתי לך שתתקשר אלי רק אם תחליט שאתה רוצה משהו רציני איתי. הבטחת לי שאם אני רוצה, אז זה מה שיהיה ולכן כשקיבלתי ממך את ההודעה הזו, הייתי ברקיע השביעי. ,חשבתי שסוף סוף התעשתת...  שזו תהיה השנה שלנו. הגעתי אליך לדירה, לבשת את החולצה הצהובה שאני אוהבת ואספת אותי לחיבוק גדול. רבצנו קצת על הספה וראינו איזה ספיישל טלויזיה דבילי לחג. אחר כך היה מה שהיה ורק כשהגעתי לאוטו הבנתי באינטואיציה שחבטה עמוק עמוק בבטן שכלום לא הולך להשתנות.

דביל דביל דביל דביל

ואז הגיע החורף. אצלי, אצלך, במכונית שלי, במכונית שלך, על השולחן במשרד, במלון בתל אביב כשהים סוער מתחתנו. הרגשתי שאני טובעת במשהו שגדול עלי. ששום טוב לא יצמח מזה.

כמה צדקתי... אמרת לי שמגיע לי יותר טוב ממך וחתכת. חבל שלא הקשבתי לדבר ההגיוני היחיד שיצא לך מהפה,  כי כשנגמר החורף והגיע האביב, כנראה שלא מצאת משהו טוב יותר לעשות אז חזרת אלי.   

אמרת אפס? אמרת.

ועברו ככה כמה חודשים. 

אחרי הבוקר הזה של האפס  נעלמת. אחרי חודש, על הדרך, נזכרת להודיע לי שאתה יוצא עם מישהי, היי שלום ותודה על האורגזמות.

הבוקר החלטתי לשלוח לך SMS של שנה טובה. אפילו לא טרחת להשיב.

אז כמו שאמרת אתה אפס. 

ולעצמי אני מאחלת שהשנה לא תעז להתקרב אלי שוב. 

שנה נטולת דביל.   

(לא, הוא לא מכיר ולא קורא את הבלוג...)