השמיים מתכסים בעננים של סתיו וברחוב שלי יש שקט כזה, שיש רק ביום כיפור .

אני אוהבת את תחושת ה"כאילו סתיו" הזו שיש בחוץ אף על פי שנכונו לנו עוד כמה שרבים לא קלים לפני שהקיץ יכנע, יתקפל ויפנה את מקומו לחורף.

הכל ריק במוח. התאים האפורים נחים בעצלתיים ונהנים משלאף שטונדה נדיר. אאפילו המועקה כבר התמוססה ונבלעה בתוך ההויה הקיומית שכוללת לימודים- עבודה- שינה.

אומרים שיום כיפור הוא זמן לחשבונות נפש. בשבילי הוא גם עוד נקודת ציון בזמן. אני זוכרת היטב ימי כיפור ולו רק בגלל העובדה הזו. יש כאלה זכרונות שגורמים לי לרצות לעשות pause למוח ולהשאר בהם עוד קצת. לשקוע ולהתפנק בטעם המתוק והממכר של נוסטלגיה. רוב הזכרונות מימי הכיפור שלי מלויים בחברים שלי שאיתם הייתי מבלה את כל ימי הכיפור עד השנה. לא תמיד בפורום מלא, אבל מאמצע התיכון היינו נפגשים כל שנה בערב יום כיפור, מביאים משחקי חברה אינפנטיליים וצוחקים עד שאי אפשר היה לדעת אם הכאב בטן הוא מהצום או מהצחוק (חוץ ממני האפיקורסית שלא צמה אף פעם)...  

אין לי כח לחשבונות נפש עם עצמי השנה. אני מניחה שפגעתי בכמה אנשים במהלך 365 ימי השנה החולפת, הרי אי אפשר לעבור כל כך הרבה ימים מבלי להעליב, לפגוע, להתעלם ולשקר. צריך תעצומות נפש גדולות מאוד שאין לי.

אני זו רק אני. אני תמיד אומרת שהלוואי שיכולתי לדעת איך להיות מישהי אחרת אבל אני לא.

נשארתי  עם אני אחת ואאלץ לחיות איתה גם השנה..

 אמא שלי אומרת שלבקש סליחה ביום כיפור נשמע לה תמיד מאולץ. שלא צריך יום אחד בשנה כדי לקחת נשימה עמוקה וארוכה ולומר "סליחה, טעיתי". אני לא יודעת. אולי זה יום שמרכך קצת את האגו ומקל עליו לבוא ולומר א תהסליחה הזו. מעטים האנשים שביום יום יהיו מספיק חזקים ובטוחים בעצמם כדי לומר כזה דבר. יום כיפור לדעתי הוא הכפית של הריבה שלתוכה מרסקים את גלולת החרטה וההתנצלות.

וביום כיפור גם קצת יותר קל לסלוח...

גם למי שלא ביקש סליחה במפורש.

מחבקת מעומק הלב כל אחד ואחת מכם ומאחלת צום קל וגמר חתימה טובה.