עבר לגור אצלנו בגינה מר חתול, גור חתולים יפיפה וחברותי בצורה מדהימה. בכל פעם שאני יוצאת החוצה הוא מתחכך לי בין הרגליים (זה נשמע רע למי שלא מכיר חתולים... ) ומגרגר בתענוג. יש לנו שיחות נפש ארוכות בנוגע לעיניינים שברומו של עולם (הכלב של השכנים והילדים המעצבנים ממול. הכי אנחנו שונאים את השכן שמתאמן בסקסופון כל יום עד אמצע הלילה)

מסיבה לא ברורה אח שלי הביא פעם מהצבא כמויות בלתי נתפסות של קופסאות שימורי לוף ואנחנו מאכילים אותו מהן. עושה לי צביטה בלב שוב לראות את הקופסא עם מזון החתולים במקרר, כמו בימים הטובים שלה...

(אלוהים, אני בוכה רק מלראות את התמונה שלה)

כששיחקתי עם החתול בגינה נזכרתי בה. בפרווה הסמיכה והריחנית שלה (שהריחה תמיד כמו הבושם של האחרון שחיבק אותה) ביללות המתפנקות (שהשאירו אותי ערה לילות שלמים וכל מי שדיבר איתי אי פעם בטלפון וזכה לקונצרט) ולאהבה האינסופית שהיא נתנה. חשבתי על זה שאני לא רוצה להקשר שוב לבעל חיים חדש ואז נפל לי האסימון.

ואיזה אסימון.

טלכרט של 120 שיחות, חבילת SMSים במחיר מיוחד ללקוחות אורנג'.

אני מבועתת לחלוטין מלהכנס לקשר חדש. אנחנו יוצאים כבר שלושה שבועות ואני כל פעם מחפשת לי פתח אחר ליציאה. אני כל כך מפחדת להפגע שוב שאני מעדיפה לוותר על הכל, לחזור לקונכיה שלי ולא להכנס למערכת יחסים יותר בחיים.

(אפילו זקנה עם חתולים אני לא אהיה כי מסתבר שגם חתול חדש אני לא רוצה לקחת)

ואלוהים יודע שכל פעם יש לי תירוץ חדש למה לא להכנס לקשר הזה.

פעם הוא גר רחוק, פעם אין לי זמן למערכת יחסים, פעם הוא ככה ופעם אני ככה...

ואני מנסה, בחיי שאני מנסה ואני חושבת שאני כבר מתחילה להקשר ופתאום אני מבועתת בכל פעם שהוא מתחיל לדבר שמא המשפט הבא יתחיל ב "אה.. תראי דריה..."

אני לא יודעת איך להתגבר על זה. אני מפחדת להרוס גם הפעם.