הבתוליות של ערב נשקפת מהקומה השביעית של בית הספר לרפואה. עוד שעה שעתיים הערב הזה שרק נולד יתמלא בעשן סיגריות, אדי אלכוהול ועננים של זימה שיפריחו כמה אנחות לאוויר. אוהבים שישבו על ספסל בשדרה או מול הים יביטו בהם בתימהון אבל אני רק ארחרח את האוויר הדחוס בדרך לאוטו, אפתח אותו בלחיצה על השלט שתוסיף לבלילה גם צפצוף צורמני ואחשוב "כמה אופייני".

 כשרע אז רע וכשטוב אז בטח משהו לא בסדר כי צריך להיות רע. לפעמים אני חושבת שאני פשוט נהנית להרוס כל מה שטוב. לבעוט, לחרב, לכתוש... אין לי יותר מילות תואר.

היא שואלת אותי "איך איתו" ובלקוניות שאין כמוה אני פותרת אותה ב "בינתיים בסדר". בינתיים בסדר כי הרי ברור שמתישהו אני אהרוס הכל.  ברור שמתישהו אני אהיה להוטה מדי/לא להוטה מספיק/עסוקה מדי/עצורה מדי/ משעממת מדי. נבואה שמגשימה את עצמה מיי אס. זה פשוט תמיד קורה.

אבל בשביל הפעם האחת שאולי זה לא יקרה...

סה לה וי.