מאז ומתמיד אהבתי את השירים שלו. ברוב המקרים לא ידעתי מי האיש מאחורי השירים ואז כאשר גיליתי את המכנה המשותף לכל כך הרבה שרים שאני אוהבת התאהבתי עוד יותר. ניסיתי למצוא שיר אחד שאני אוהבת במיוחד ולהעתיק אותו לכאן. לזכרו. אבל ככל שהרצתי את רשימת השירים בראש, הבנתי שאין שיר אחד, לא שניים ולא שלושה שאני יכולה לשים כאן. אז מכל השירים שאני אוהבת, לקחתי את המשפט או הבית האחד, הזה שמעביר בי צמרמורת, הזה שאיתו אני הכי מזדהה. הזה שגם אחר ישהשיר סיים לנגן לא יוצא לי מהראש.  (קצת בהשראת החיבוקים המוזיקליים של נועהל'ה)

בלי מדוע ובלי למה
אל תשאל אותי

(רחוב סומסום)

אשכול ענבים סגולים על הספה בסלון, ריח של אחרי צהריים וקולות מכוניות מהרחוב. אני ואחותי, כל יום בארבע (?) מצפצפות את המשפט הזה בקול ילדותי

השמיים כחולים, ענן הוא לבן
והבוקר בהיר, ובלילה אשן
ואחלום לעצמי, איזה אחלה עולם

(אחלה עולם)

השורה הזו היא המנטרה שלי במשך שנים. כי לא משנה מה יקרה ומה יהיה, העולם ימשיך בסדר שלו. יהיה בוקר, בלילה אני אלך לישון והכל יהיה בסדר.

א... אני יודע, אני יודע, אני יודע, אני יודע
אני יודע מה עובר לך בראש עכשיו,
בדיוק, מ.... מ...כן, כן...
את אומרת: "בטח יש בעולם הזה
מישהו שיבין אותי יותר, מה?...
איזה דייג ויקינגי חסון, ערירי,
אבל - רגיש, רגיש בתחת שלי
נראה אותו מתקן לך את הנזילה באמבטיה, רגיש...

לא יודע מה להגיד לך
אבל - זה מה שיש, אני.

(את אני והדייג הויקינגי)

שיר גאוני מתוך "אין עוד יום" של גידי גוב.

את איתי
כלום לא איכפת לי אם את איתי
ועוד מעט את תגידי לי
בוא אלי
(טוב שבאת)

ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב
מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב
(שטח ההפקר)

לקח לי זמן להבין שהוא לא שר "ובשקט בלי נועה". אבל מה אכפת לי לחשוב ככה...

תני לי יד
אין לי מלבדך עוד בית
אין לי מלבדך עוד אף אחד
תני לי יד.

(תן לי יד)

שוב היא כאן ושוב הכל מאבד צורה
מבולבלת ויפה היא לא השתנתה

(שוב היא כאן)

ולא מעניין אותי מה יגידו, אני תמיד מרגישה כאילו השיר הזה נכתב עלי.

הבהר היא או בעמק
השמשית היא או מעוננת
אחפש, אמשיך ללכת
עד שאמצאנה.
(הידעת את הדרך)

ושום חסדים לא רציתי ממך
אבל באותה הדקה
הייתי רוצה, הייתי זקוקה
לנגיעה אחת רכה
(נגיעה אחת רכה)

את השיר הזה אני אוהבת מאז שהייתי ילדה קטנה. לקח לי שנים באמת להבין על מה הוא מדבר ולצערי, ממקור ראשון.

אז הוא לא למד שום לקח
ואין לו שכל גם להצטער

(אמרו לו)

אני מתה על השיר הזה. ועל המשפט הזה במיוחד. אחרי שהכרתי את הדביל החלטתי שהמשפט הזה מאוד מתאים לו

אני רק בת 26, רחוקה מלהיות זקנה ונוסטלגית. אבל אפשר להביט אחורה בגעגועים ולומר שהיום כבר לא כותבים שירים כאלה, כשאר מה שהרדיו מנגן זה

"זה לא נתפס שלא נכנס אם לא פותחים את המכנס?"

עלי מוהר ז"ל. יהי זכרו ברוך.