בבוקר כשהלכנו לכיוון המכונית שלי אמרתי לו: "איזה כיף, הצלחתי להעביר עוד שבוע", זו היתה מחשבה משמחת, שבוע של עבודה מטורפת עבר, אבל בדיעבד כשחשבתי על זה בדרך (בכביש 6 אין פקקים. הידד!) זה הלך מחשבה די גרוע. אני נורא עסוקה בלחכות שהזמן יעבור כל הזמן עד כדי כך שאני לא עושה הרבה חוץ מלהעביר אותו. אני בקושי עובדת, בקושי לומדת (לא שיש לי הרבה לימודים אבל גם מה שיש) ורק מחכה שהיום כבר ייגמר.

אולי זו העייפות. קשה נורא לרוץ מעבודה לעבודה, לצאת מהבית בשש בבוקר ולחזור רק בשתיים בלילה. אולי זה בגללו, הזמן שיש לנו ביחד די קצר ונדיר ולכן אני מחכה לו בכיליון עיניים.

כך או כך זה הלך מחשבה שחייב להשתנות ויפה שעה אחת קודם.

אבל גם ככה הזמן עובר כל כך מהר... הייתי בהצגה ביום ראשון עם חברה. בלובי של הקאמרי אמרתי לה "לא מזמן הייתי פה בהצגה מצויינת". היא שאלה מתי, וכאשר גילגלתי את גלגלי הזכרון אחורה, הבנתי שזה היה בחנוכה שעבר. בדיוק לפני שנה. פתאום החג ההוא נראה לי כמו לקוח מחיים אחרים. אני זוכרת שלאחר שההצגה הסתיימה נסעתי לבקר ידיד טוב שלי לפגישת "סולחה" אחרי חודש ומשהו של נתק ולפגוש אותו שוב היה כמו "לחזור הביתה". יום למחרת נסעתי לדגמן לאיזו קבוצת ציירים. הגיעו רק שני תלמידים אז הוחלט לבטל את הפגישה, ובמקום זה ישבנו על השטיח, שתינו צ'אי הודי ואכלנו סופגניות תוצרת בית עם ריבה בצד. משם רצתי הביתה לפגוש את הדביל. אני זוכרת את הציפיה הדרוכה, אני זוכרת שהוא הגיע עם סוויטשירט כחול ושיער רטוב. אני זוכרת ששאלתי אותו אם הוא תמיד היה כל כך גבוה. אני זוכרת שהתרגשתי כמו ילדה קטנה.

 היום הרגשות האלו נראים לי כל כך זרים פתאום, כמו מחיים של מישהי אחרת. עם הידיד ההוא הקשר שוב ניתק, לקבוצה ההיא אני כבר מזמן לא מדגמנת (וגם לא לאף קבוצה, כרגע), את מקומו של הדביל תפס מישה וחדש שמסב לי אושר רב בימים אלו, המסעדה שעבדתי בה בחנוכה ההוא נסגרה מזמן והחיים זרמו להם והביאו אותי לכאן.

אז איך לעזאזל אם הכל כל כך השתנה מאז, זה נראה לי כמו לפני חודש?   

סוף דצמבר. סוף שנה. כמה השגתי בשנה אחת וכמה איבדתי. אבל יש עוד זמן למאזנים ולחשבונות נפש, בינתיים אני אחכה לגשם שהבטיחו בסוף השבוע ואכמה למשהו שאין לו צבע או צורה ולמישהו שכבר יש לו שם.

דצמבר חודש מקוטר

ריחות תפוח ומטר,

אתה נותן כוחות גנוזים

להרוגי התמוזים,

אתה יודע להשיב

מעט אביב לתל אביב.(אלתרמן)