אני מרוקנת לגמרי. אני מרגישה כאילו מישהו שאב ממני את כל הביפנוכו וטמן בתוכו שום דבר. איברים רפויים, מוח רופס, עיניים בוהות.

אני רוצה שתהיה לי היכולת לשבת על המקלדת ולכתוב הכל, בשנינות וברהיטות המאפיינים את רוב הבלוגים האחרים. אבל אני מרגישה שאני נעצרת. אני מרגישה שאחרי כל כך הרבה שנים שהבלוג הזה חי ובועט הקיטורים שלי הפכו להיות בנאלים וחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב עד שאפילו לי, מלכת הקוטריות, נמאס לקטר. אלו לא מילות פרידה או משהו, סתם מחשבה שעברה לי בראש.

אני רוצה לכתוב עליו, אני רוצה לכתוב הכל, אבל אני מתה מפחד שהוא יגיע לקרוא כאן. לא שיש לי דברים רעים לומר עליו, רק דברים טובים, אבל אני יודעת איך הייתי מרגישה אם הייתי פותחת את ישרא ומוצאת את כל הרגעים הכי אינטימיים של מערכת היחסים שלי פרוסים קבל עם ובלוג מול כולם.

אני אפילו לא אכתוב שאני באמת אוהבת אותו, כי אפילו לא אמרתי לו את זה, אבל אני לגמרי מוצפת. אם הייתי יכולה, הייתי מבקשת ממנו שיזהר. שיזהר כי אין לו מושג מה זה בשבילי להתאהב שוב. מה זה בשבילי לתת את הלב שלי שוב אחרי כל הפעמים שנתתי אותו וקיבלתי אותו בחזרה מדמם ומרוסק. שיזהר כי בניגוד לכל ההבטחות שלי ש"אני לא מתאהבת שוב ויהי מה" הוא הצליח לזחול לביפנוכו (הריק, כן?) של ולהתמקם שם טוב טוב עם העיניים האפורות המדהימות שלו והביישנות והעדינות וההומור שקורע אותי בכל פעם מחדש.

אני עובדת על עצמי קשה. אני מנסה ללמד את עצמי לחשוב בצורה חיובית, שזו התגברות על נכות שהיתה לי מאז ומעולם, המשקפיים הקודרים האלו. לפני מיליון שנה כתבתי פה שיש לי עדשות מגע שחורות שמולחמות לי חזק לעין. אני מנסה ללמוד להבין שזה אפשרי שמישהו ירצה ויאהב וימשך אלי וזה קשה. וההלך רוח הזה יכול להרוס הכל והוא כמעט הרס הכל שלשום.

בא לי להגיד לו ככה, בצורה הכי ישירה שיש, שיבין שיש לי הרבה ניסיון במערכות יחסים, אבל ניסיון רע. ועכשיו אני במקום הטוב הזה איתו וקשה לי לתפוס את זה.

פעם מישהי אמרה לי על חבר שלה שאחד הדברים שהיא אוהבת אצלו הוא שאין לו אקסיות, אף אחת לא שברה לו את הלב והוא מגיע מהמקום הכי נאיבי וטהור למערכת יחסים.

הלוואי שאצלי זה היה ככה.