זה לא שאני אור, את באה ממקום חשוך.
ואני לא כזה נכון, פשוט את רגילה הפוך.
אם תסתכלי בתוך עיני ותראי שם משהו טוב חולף,
אל תופתעי אם תגלי שזה הטוב שבך שמשתקף.

(אריק ברמן)

בתגובות לפני שני פוסטים בערך מישהי כתבה לי שהרע בחיים ניתן לנו כדי שנעריך אחר כך יותר את הטוב. ישבתי בעבודה על המחשב כשפתאום העיניים נפלו על התאריך .יום חמישי ה-11 לינואר. אלוהים ישמור, כבר עברה שנה מהיום ההוא.

אז אפילו לא הצלחתי לכתוב מה קרה, הייתי גמורה לגמרי.ניסיתי לכתוב  פוסט כמה ימים אחרי אבל לא הצלחתי. לקח לי כמה חודשים טובים בכלל לספר למישהו על הלילה ההוא.

הוא הציע שניקח לנו איזה לילה במלון בתל אביב להתפנק קצת בשקט. הילדה הקטנה שבי עברה להילוך גבוה וישר התנפלתי על הרשת בהתרגשות לבחור לנו חדר. עברתי על כל אתרי האינטרנט בכל בתי המלון בתל אביב וחלמתי שכשנינו נהיה במיטה הענקית עם המצעים הלבנים והים ותל אביב נשקפים מן המרפסת אולי הוא יתאהב בי שוב. הזמנתי לנו חדר, קניתי לי סט חדש של לבני תחרה סקסיים וחיכיתי בכליון עיניים...

כל היום ההוא ירד גשם מה שעשה לי עוד יותר טוב על הנשמה. קבענו להגיע ביחד, אבל הוא נתקע בעבודה, אז לקחתי אוטובוס מרמת אביב לטיילת ורצתי בגשם השוטף למלון. כעשיתי צ'ק אין פקיד הקבלה הודיע לי שהחדר שודרג לחדר מפואר יותר ממה שהזמנתי. לא היה גבול להתרגשות שלי. הייתי בשמיים. הגעתי לחדר, הנחתי את התיק, הסתכלתי על הסערה שבחוץ ממרומי הקומה ה 14, קפתי על המיטה כמו מטורפת (לא, היא לא נשברה) עשיתי אמבטיית קצף מפנקת וחיכיתי לו.

מה שהיה אחר כך אני זוכרת כמו איזה סרט. הוא הגיע, פתחתי לו את הדלת והוא עמד שם, עם כל הגובה שלו ולקח אותי למיטה. אחר כך ראינו את המשחק של מכבי ובערך מהרגע שהמשחק הסתיים (בניצחון) הרגשתי שהחדר הולך ומתכווץ עלינו. הוא שכב לידי במיטה ולא זז. לא נגע בי, לא חיבק אותי ולא נענה לליטופים שלי. אחר כך הוא התחיל להתסובב בחדר עד שהתיישב על אחת הכורסאות הפונות אל הים.

אחרי חצי שעה כזו הוא אמר לי "את מבינה כבר שאני לא מסוגל להשאר איתך פה הלילה"

חשבתי שאני אמות. חשבתי שהנה הלב שלי נופל את 14 הקומות למטה ומתרסק על רצפת השיש המבריקה של הלובי. אחר כך הוא אמר שיום אחד אני אהיה נהדרת בשביל מישהו, אבל הוא לא יכול ולא בטוח שהוא רוצה להיות המישהו הזה. הוא אמר שאין לי דעה משלי ו"בחורים אוהבים אישה עם דעה". הוא אמר שהוא בן 29 ורוצה להתחתן ובטוח שגם אני, אבל בגלל הקשר הזה שממילא לא ילך לשום מקום אנחנו חוסמים את עצמנו. שאלתי אותו "אז למה הבאת אותי לכאן היום אם ידעת שלא תרצה להשאר?" והוא אמר שהוא לא יודע. שהוא גם קצת דפוק.

אחר כך היה שקט. רק הגשם הדבילי הזה עוד ירד בחוץ ללא הפסקה, והגלים התנפצו ברוח החזקה אל החוף.

"דריה?"

שתקתי. אפילו לא היה לי כח לפתוח את הפה.

"דריה, אני הולך"

הסתכלתי על השעון. השעה היתה שתיים בלילה. חשבתי על עצמי ישנה בחדר הזה לבד וידעתי שאני מעדיפה לקפוץ מהחלון מאשר להשאר שם לבד במיטה.

"אז קח אותי הביתה" אמרתי בקול צרוד.

בשתיים וחצי בלילה עשינו צ'ק אאוט והוא לקח אותי הביתה. נכנסתי בין השמיכות עם הריח המוכר ובכיתי כמו שלא בכיתי בחיים. בכיתי על זה שאף אחד לא ירצה אף פעם לאהוב אותי. בכיתי על זה שכנראה משהו בי דפוק מן היסוד.

בדיעבד הייתי צריכה לבכות על זה שהקשבתי למטומטם הזה.

המון זמן לא הייתי מסוגלת להתקרב לאיזור הטיילת אחר כך. בעל כורחי הוזמנתי כמה חודשים אחרי למסיבת בריתה באותו המלון ונכנסתי לשם רועדת לגמרי מהזיכרון של הלילה ההוא.

אתמול היה לי ערב מושלם, עם ההוא שאולי אוהב אותי. אחר כך באמצע הלילה כשהתעוררתי וגיליתי שאני בתוך החיבוק שלו, אמרתי לעצמי שאני מקווה שאני לא חולמת... 

לא רציתי לחפור בפצע עם הזיכרון ההוא אלא רק להזכיר לעצמי כמה טוב לי עכשיו.