"חליטת לואיזה בשבילי בבקשה". איפה הימים שהייתי קורעת את הברים של תל אביב, משקה אחרי משקה וגבר אחרי גבר. אה, בדימיון שלי.

הבטי פורד ידע ימים יפים מאילו וגם אני. סמי בורגנית בחצאית קטיפה ירוקה, מעיל בז' (של נעמה בצלאל, מיינד יו) ובלקון בחוץ רק כדי לדעת ש"עדיין יש לי את זה" למרות שהבחור שהשארתי בבית עושה לי את זה יותר מכל התל אביבים המנוכרים שמסתובבים שם בחוץ. יום שישי בעיר. שכחתי כמה קשה למצוא חניה, כמה קר כשמחכים בכניסה לבר וכמה מדכא זה לשבת ולחכות שמשהו יקרה.

שני אנשים שונים בשתי סיטואציות שונות לגמרי אמרו לי משהו שאולי הוא הכללה גסה עד מאוד אבל מהניסיון שלי גם טיפ טיפה נכון. הבחורים באיזור חיוג 03 התקלקלו ונרקבו. מצד שני, על ימין ועל שמאל אני מדברת רק עם סינגלים מיואשים שמאסו כבר בכל הזיונים שהם מנת חלקנו ורוצים קצת אהבה. "אבל הבעיה דרי, היא שאין לי כח לכל השלב ההתחלתי של החיזורים והמשחקים. אני מת כבר להגיע לתכלס".

והנה אני שם.  אם הייתי יודעת שצריך קצת להרחיק צפונה כדי למצוא את הזהב הזה הייתי כבר מזמן נוסעת. הוא יושב על הכורסא וקורא ספר ואני רואה טלוויזיה מכורבלת בשמיכה על הספה.  (תוכניות ריקודים זה בשביל בנות. מה, איך לא העיפו את שוקו תגידי לי??). כשהוא מסיים לקרוא הוא נשכב לידי על הספה הגדולה שלי ואומר שהוא הולך לישון. אני מרגישה את חום הגוף שהיה פעם כל כך זר לידי וזה מעביר בי צמרמורות של אושר.

על מי אני עובדת, אני עדיין מתה מפחד שזה פתאום יגמר לי.

ולפינת הציטוט השבועי שבאה און אנד אוף, כנראה רק כשאני נפגשת עם חברי למחלקה הסגורה:

"אוי את לא יודעים מה שמעתי" איילה מבשרת לנו כשאנחנו מקבלים את המשקאות שלנו. "אומרים שמשה דץ הומו".

"איפה קראת את זה?" יאיר שואל אותה. "בלאישה של 1989?".

שבת שלום.