גם אני.

אני שונאת כשאומרים גם אני.

אפילו הצליל של שתי המילים האלה מעצבן- גמני גמני גמני.

"אני אוהבת אותך"

"גם אני"

גמני, גמני, גמני, גמני. גמני זו לא מילה. 

סתם. חשבתי על זה פתאום.

אני נורא מבולבלת. המחשבות רוקדות פוגו במוח שלי ואני לא מצליחה להתרכז בשום דבר אחר. זה לא עניין של יום- יומיים אלא כמה חודשים כבר. אני לא מרוכזת בלימודים- בקושי הלכתי לשיעורים הסמסטר, אני לא משקיעה בתיזה שלי, אני לא משקיעה בעצמי- רק משמינה ומתכערת. אתמול כדי להרגיש אטרקטיבית באיזשהו אופן ניסיתי להתלבש יפה. חצאית שאני אוהבת, מגפיים, גרבי רשת (בחיי שזה לא היה סליזי, מאוד שיק). פתאום הרגשתי נורמאלית שוב, נשית. אחרי חודשים של ג'ינס, בירקנשטוק (פוי, רק לעבודה) וחולצה מדובללת לקבל מחמאות על הלבוש, לגרור מבטים, היה נפלא. רוב הזמן בכלל לא אכפת לי מאיך שאני נראית, אני יודעת שאני נראית נורא מוזנחת ובכלל לא מזיז לי. אני יודעת שכל החיים שלי עכשיו הם פשוט משחק שבו אני מעבירה את הזמן מיום ראשון עד יום חמישי כמו משחק קוביות ולא מזיז לי. אני יודעת שאני לא מתקדמת לשום מקום ולא מזיז לי.

אני מקנאה בכל בן אדם שאני פוגשת. קנאה אוכלת, שורפת. אני לא בחורה קנאית בדרך כלל ופתאום זה חדש לי. החיים של כולם יפים ומסודרים, כן גם אם אני יודעת שהם חרא, הבעיות שלהם הרבה יותר טובות מהבעיות שלי ובכלל... כולם נראים לי הרבה יותר מאורגנים. חדורים. אני מפוזרת לכל כיוון.

ביום ראשון כשקמתי לעבודה, הוא המשיך לישון. השארתי לו פתק על המראה- ציירתי שמש וכתבתי שיהיה לך יום יפה. רציתי לכתוב על ידה- You are my sunshine אבל פחדתי שזה יהיה מוגזם.

זהו נראה לי. יום שלישי- עברתי חצי מהדרך.