אלו החלומות הכי מפחידים שיש לי.

הם מפחידים משום שהם כל כך מוחשיים. אני יכולה להרגיש את הלב פועם בחזקה, כמעט יוצא מבית החזה, אני יכולה להרגיש את הזיעה הקרה נקווית בצידי המצח, אני יכולה להרגיש את הפחד שולח אצבעות קרות במורד העורף, תופס, צובט ולא מרפה.

אם אי פעם האמנתי בגלגול נשמות, חלומות הזוועה האלו יכלו להיות ההוכחה שלי.

פעם אחת אני בורחת ברחובות צרים, הכל חשוך סביבי ורק נביחה עמומה של כלב נשמעת מרחוק. האוויר דחוס וקר, קורע את ריאותי אבל אני לא יכולה להפסיק לרוץ. אני שומעת פסיעות מאחורי ונכנסת לחדר מדרגות חשוך. בחסות החשכה אני נותנת ללב לחזור לקצב רגיל ומטפסת קומה אחר קומה במדרגות. איזשהו אשנב נפתח מאיזו דלת סתרים ואני נכנסת לדירת מחבוא. המון פנים זרות נועצות בי מבט בעיניים מבועתות, חייתיות כמעט.  אני נשכבת על מיטה רכה ועוצמת עיניים. אלוהים יודע כמה זמן עובר אבל פתאום הדלת נפרצת. אני רצה לחלון ובורחת דרך מדרגות החירום בחזרה לרחוב הקר. משאיות שחורות מאירות בעיניהן הצהובות את חשכת הלילה ואני ועוד שתי בחורות קופצות למיכל ענק של אשפה ומתכסות בשקי יוטה. אני שומעת את הקולות מתקרבים ומתכווצת מהפחד. אני לא יכולה לראות, אבל אני יודעת שהם נועצים קילשונים בתוך ערימת האשפה במכולה. לפתע אני מרגישה יד מושכת מעלי את השק. אני מתעוררת בבעתה לפני שאני רואה את פני הרודפים אחרי.

הם כל הזמן חוזרים, החלומות האלו. חלומות על פחד, על מרדף, על רצון כמעט חייתי לשרוד.  

אני בחורה מאוד ריאלית, מאמינה רק למה שהיא רואה, אבל החלומות האלו פותחים לי פתח למשהו אחר. קראתי את הספר הזה לפני שנתיים על רופא מ"ייל", פסיכיאטר ,שבעזרת היפנוזה מחזיר אנשים לגילגולים הקודמים שלהם ובעזרת טכניקה זו מרפא טראומות שנצרבו ומשפיעות עליהם עד היום.

אני לא יודעת אם להאמין בזה או לא. אני לא יודעת אם החלומות האלו הם תולדה של גלגולים קודמים או איזשהו הד שנשאר מסרטים שראיתי, הביקור בפולין ואינסוף סיפורים ששמעתי.

ולכל אותן שש מיליון נשמות, אני מדליקה היום נר זיכרון בליבי. לזכור ולא לשכוח.