יום העצמאות הוא תמיד נורא מאולץ מבחינתי. אחרי יום שלם של רביצה מלווה בבכי מול הטלוויזיה קשה לי לעשות את הסוויץ' בראש. אני לא מקבלת את ההסבר הנדוש על המעבר משמחה לעצב, זה לא מדבר אלי. כך או כך אנחנו חוגגים כל שנה, בערב יום העצמאות במנגל המסורתי של החבורה שלנו.

אבל למה להקדים את המאוחר?

אני גרה ביישוב קהילתי לא גדול מאוד. כל שנה יש שני אירועים מרכזיים ביום הזיכרון- טקס שעורכת תנועת הצופים וערב סיפורי לוחמים שמארגן בית הספר התיכון. כל שנה שני הטקסים האלו מאוד מכובדים ומרגשים אבל השנה הרגשתי שהיה כמעט מבזה.

הטקס של הצופים נראה כמו טקס של כיתה ג' בבית ספר יסודי. ניחא שכל קטעי הקריאה היו הקטעים הכי בנאליים שאפשר להקריא- אבל אם כבר- למה לשבש את כל המילים ולקרוא אותם בעברית עילגת?? מעבר לזה, טקס יום הזיכרון היה יכול לקבל משמעות חדשה ביישוב שלי כשכתובת אש (מיותרת בעיני) כמעט נפלה על הקהל ושרפה את רובנו. השיא היה, כשביקשו מאיתנו לקום ל"שירת ההימנונים". חבר שלי הסתכל עלי בתדהמה: "מה, יש יותר מאחד?" התשובה התבררה במהרה: הם העמידו את כל הקהל כדי לשיר את המנון הצופים??? חלק מהקהל ביניהם הקיבוצניק השמו"צניק שלי התיישבו מרוב עצבים. מה שהכי חרה לי, הוא שבמלחמה האחרונה נהרגו 3 מבני היישוב והם לא טרחו לציין זאת אפילו פעם אחת.

לאחר מכן המשכנו לערב הלוחמים. בדרך כלל מדובר בערב מרגש מאוד, עם קצת שירה בציבור (אני רק עושה עם השפתיים). השנה האירוע היה בסימן המלחמה והנופלים בני היישוב, והמראיינת (עיתונאית שגרה ביישוב) דיברה עם פנל של 5 קצינים צעירים בני היישוב שלחמו במלחמה. היה מאוד מעניין ומרגש רק שהשיחה נמתחה במשך שעתיים ורק מפאת הכבוד ללוחמים האמיצים החלטנו שנשארים לשבת. כשעברו לחלק של השירה בציבור בסביבות 11 וחצי בלילה,  רוב הקהל (כולל אנחנו) איבד את הסבלנות והלך הביתה מה שהיה מאוד מביך.    

מה שהיה הכי מרגש, היה לשמוע נאום של נערה, שהתגייסה שלושה שבועות לאחר ששכלה את אחיה המילואימניק וכבר ב 30 עמדה בגאווה על הקבר הטרי במדים. חצי שנה לאחר ששכלה את האח, נהרג חבר טוב שלה בתאונה בצבא. היא שאלה חנוקה מדמעות- "למה בחורה בת 19 צריכה להתמודד עם כל השכול הזה?" אני חושבת שהמשפט הזה ממצה את הווית המדינה שלנו.

את ההכנות ל"חפלה" של יום העצמאות אני אף פעם לא עושה ביום הזיכרון מתוך עיקרון. את הקניות עשינו יום קודם ואת הבישולים - לאחר שעברנו ליום העצמאות. העמדתי את הבחור לקלף סיר בטטות וסיר תפוחי אדמה (ה"סוויט שופ" של דריה) ונראה לי למרבה הצער שבאופן כללי תיזזתי אותו בכל מה שקשור לקניות, סחיבות ובישולים (מצטערת..). כבשלנית המופלאה שאני (לא) הכנתי בטטות בסילאן ושקדים ותפוחי אדמה אפויים שיצאו נפלאים. אנחנו חבורה מוזרה מאוד יש לציין, אני חושבת שלא קל לעכל אותנו או להגיע מהצד אבל אחרי 4 בירות הבחור עמד במשימה בגבורה. המנגל שלנו מורכב מ"עזרת צמחוניות"  ו"עזרת טורפים" והוא מקור לבדיחות בלתי נדלות. צמחונים הם לרוב קהל מקופח, אבל מכיוון שאנחנו 3 צמחוניות, אנחנו תמיד דואגות לעצמנו כך שבצד הצמחוני היה אפשר למצוא המבורגר קינואה, שיפודי חלומי (יאמי!!) וטופו  במרינדה של עגבניות שרי.

היה כיף, הרבה אלכוהול (יש לנו מרגריטת אבטיח ונענע שחברים שלי מכינים כל שנה, זו כבר מסורת) והרבה צחוקים (איזה עוד אנשים אתם מכירים שירימו מרתון טאקי ביום העצמאות) והתגלגלנו חזרה לקיבוץ עייפים ומפוצצים.

יום העצמאות היה חינני הרבה פחות, כאשר שמתי פעמי בבוקר לתל אביב, לא להופעות של גאידמק אלא לעבודה. מתברר שהרבה אנשים מעדיפים ללכת לאכול במסעדה כי היו להפתעתי לא מעט לקוחות. היה איזה אקורד צורם כמה ימים לפני כשביקשתי חופש ביום העצמאות והדבר גרר ריב מאוד לא נעים עם הבוס שלי. הרגשתי רע להגיע לעבודה, מתוסכלת, מאוכזבת ומאוד בלתי מוערכת. כשהגעתי, הטבח נתן לי מעטפה מהבוס שלי. חשבתי שאני אמצא איזה מכתב פיטורים בפנים, אבל במקום מצאתי 200 שקלים וברכת יומולדת חביבה ומרגשת... יש הפתעות בחיים.

זה היה יום העצמאות שהיה. העצמאות שלי השנה מתבטאת בשחרור המוחלט מהדביל, במכונית החדשה שלי שנותנת הרבה חופש, ובסוג של "אבדן עצמאות" (זה נשמע רע, אבל אין לי איך לנסח את זה יותר טוב, רעיונות יתקבלו בברכה) בכניסה לזוגיות מדהימה עם בחור שעושה לי רק טוב. אמרתי לו אתמול בלילה שאף פעם לא הייתי דביקה וקיטשית כמו שאני איתו. שמבחורה ציניקנית הפכתי לממרח מרשמלו דביק. הוא אמר שאם משהו מפריע לו זה שאני מחמיאה לו יותר מדי (אני תמיד אומרת לו שהוא נורא יפה) וזה מביך אותו. בהתחלה נפגעתי והובכתי והלכתי לישון בהרגשה רעה. בבוקר הבנתי שאני צריכה לדעת לקבל גם ביקורת...

אומרים תמיד שמחשבה יוצרת מציאות. אז אני חושבת חיובי...

חג שמח

(וואו.. יצאה מגילה)