[שמתם לב שאני מעדכנת יום-אחרי-יום? good times]
אז... בלי יותר מדיי מלל מיותר, הנה משהו שקרה לי היום שדי ממחיש את תחושת ה-fail הכללית שאופפת את חיי:
עצרתי
ליד חנות שיש בה יותר מוכרים מקונים (הייתה שם רק מוכרת אחת), עשיתי את הטעות הכי
שחוקה בספר והחלטתי להיכנס. המוכרת עקבה אחריי עם העיניים שלה, הנחתי שזה עניין של
שניות עד שהיא תתחיל לעקוב אחריי עם הרגליים שלה. בינגו!
"את צריכה עזרה?"
חלוקת העבודה בינינו הייתה ברורה: התפקיד שלי היה לחשוב "עופי ממני" והתפקיד שלה היה לא להבין את המשפט "באמת שאני לא צריכה עזרה".
בכל אופן! התוכנית הייתה לברוח לקצה השני
של החנות, ולהעמיד שם פני עסוקה עד אשר הפרחה תניח לי לנפשי. נחשו מה? כעבור חמש שניות גם
היא הייתה שם! גם היא ניסתה להעמיד פני עסוקה וכל כמה שניות הגניבה לכיווני מבטים.
"את קונה מתנה למישהו?"
זה היה נשמע כאילו היא מנסה להגיד לי: "הכול פה מכוער, תדפקי מישהו אחר".
"אוקיי, אז את מחפשת בגדים לעצמך, מה את אוהבת?"
להדביק על מוכרות אקראיות תווית מחיר בתקווה שהאדם הבא שייכנס יהיה מספיק מפגר כדי לקנות אותן.
טוב, אם אין ברירה... נעבור לטלפתיה. ניסיתי לשלוח לה משפטים פשוטים כמו
"עזבי אותי!!!", אבל היא לא הצליחה לקרוא.
אוקיי, עכשיו אני צריכה לגרום לה להבין שאני באמת ובתמים לא צריכה עזרה ומסוגלת להסתדר לבד, בלי עצות מלומדות ברקע (אם משהו גדול על הלקוח - הוא מתכווץ בכביסה, אם משהו קטן על הלקוח- הוא מתרחב בכביסה, התנ"ך למוכרות, כרך א').
התחלתי לדפדף בחולצות שנחו על המדף הראשון
שנקרה בדרכי. שלפתי כמה מהן ופרשתי אותן תוך כדי זיוף התעניינות. מיותר לציין
שפעלתי על אוטומט ולא באמת היה לי מושג על מה אני מסתכלת וזה גם לא כזה עניין אותי, כי מטרת העל
הייתה להיראות עסוקה וכך למעשה להבריח את הפרחה. תוך כדי הנבירה בחולצות וההשוואה בין המידות השונות החמאתי לעצמי בראש על המשחק האמין והנחתי שזה עניין של כמה שניות עד שהיא תתנדף לי משדה הראייה.
"הנה, היא מסתדרת לבד, היא לא מחפשת המלצות מפרחה שקנתה את הבגדים שלה בזמן
הפסקת חשמל!", זה מן הסתם מה שהיא חשבה באותם רגעים. המשכתי עם האובר-התעניינות במדפים שמולי.
הפרחה לא זעה ממקומה. לאחר מספר שניות: "אבל למה את במחלקת גברים?"
GAME OVER
better luck next time?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
השכנה ממול