קומדיה טראגית

יום שבת בצהריים, עיר כלשהי במרכז הארץ, אני מנסה להתמודד עם השילוב המנצח הבא: מוח ריק+קיבה ריקה+מקרר ריק. +ארנק ריק. אני חושבת שבנקודה הזאת על ציר הזמן התחלתי לשרטט תשתית לחיתוך ורידים על הידיים ולתכנן בראש את הצוואה שלי בעיניים בורקות משהו.
אם אנחנו כבר בנושא, אני מניחה שהצוואה שלי תראה בערך ככה:

אמא ואבא יקרים,

"℗ṼµΩ £×℗ πβϱϡ  ϱ×¥π∞× β×ϡ  ϯϙϰӱ  βӱ  ϰϱΩϯ  ϯϡṼﭷ℗∆  πβϡϡ ¥  β℗Ṽϰπ  .¥ϯµ Ṽﭷ×

∆ӱϯϡ ϯ℗ Ṽ πβϱϡ µ ,¥ϰ ∞× ,β× ∆℗ πβ£ϰ ¥ :βϡϡ ℗Ṽϰπ  ¥ϯ µϱΩϡ ×℗ πβϱϡ ϰϱΩϯ πβϡϡ ¥ β

ṼϱṼﭷ,  ϯϡ×πβϡ π∞× β× ∞ ,βӱ ¥ϯ ℗.∆℗£ ӱϯϡ ϯ π ,πβϡϡ ¥ π∞× ,¥ βϯϡ £Ω ϯϡ ϰπϱ ϯµ ¥ϯ, ∞×
ӱﭷ£ βϡΩβ×ӱ  µ ¥ϯϱϡ  ∞×ϰϱ Ω β£ϰ ¥ϯ  ϰπϱ ϯϙϰӱ Ṽϰπ ¥ϯ ϡϡ .βϡ £ϰ πβ ,¥ϯ ϰϱΩϯ ϯ  Ṽ πβϱϡ
Ṽϱπβ£  ϱΩϡ ¥ϯϰπϱ ∞×πβϱϡ  £Ω Ṽ ∆℗ ¥βϡϡ   πβ πβ£ϰ πβ£ ∞× ∞× Ωϯ β  ¥ ,π∞×  ¥βϡ.

נ.ב. אין לי מושג איפה שמתי את המקרא".

עכשיו תסתכלו ימינה ושמאלה, תוודאו שאין אנשים בסביבתכם ואז תעשו קול כזה של טוויסט בעלילה (יש כזה דבר. אתם בטח מכירים את זה. היי, לפעמים הקולות שאני שומעת הם כאלה שגם אחרים שומעים).

אחותי: "רוצה ללכת לאכול משהו בחוץ?"
"אהה..."
"אני אשלם". היא מכירה אותי כל כך טוב. זה גם אחד התירוצים שלי ל"למה-אנחנו-לא-צריכות-לדבר-הרבה" ("אהה... את מכירה אותי כבר, את יודעת מה אני הולכת לומר. את יודעת מה אני חושבת, אני יודעת מה את חושבת. מיותר. וכן, אני יודעת שאת חושבת בשגיאות כתיב").

בזה הרגע שברתי את אחד מחוקי היסוד שהצבתי לעצמי אי שם בגיל חמש:  לא תלכי עם אחותך הגדולה לשום מקום ללא הורה מלווה. העניין הוא כזה: כשאני נמצאת איתה לבד, הפוסטמיות שלה לא מתפזרת על מספר אנשים ולא תמיד מתחשק לי להתמודד עם מנה מרוכזת של פוסטמיות שמוטחת אך ורק לכיוון שלי, לבהות בה בוהה בהשתקפות שלה על חלונות ראווה, סכינים, מזלגות, כפות ואישונים ולשמוע אותה אומרת דברים כמו: "יו, יש לי 12 שיחות שלא נענו מ-12 אנשים שונים!" (מזל טוב, את יוצאת עם גנב פלאפונים!). יש כמובן גם את "אני נראית כמו תחת" ואז, כדי לאזן את זה היא מוסיפה "אבל אתמול מישהו אמר לי שמישהו אמר לו שאני כוסית". היא מסוג הבנות האלה שיריבו עם ה"קושקוש שלהן" על הדברים הזניחים ביותר שנמצאים בשוליי הקיום האנושי.

אני בטוחה שחוסר המודעות שלה הוביל אותה גם לא פעם לשיחות כאלה:
בויפרנד גנרי (סיומת שטיין/מן בשם המשפחה) מטיח בה האשמות קשות:"את ממש וכחנית".
היא: "מה?! אני ממש לא וכחנית!!!"
בויפרנד: "בסדר..."  (החריפות!)
היא: "אני וכחנית?! אני?!!! אני לא וכחנית!!!"
וכו'.
יכול להיות שהדמיון שלי מחמיר איתה, אין לדעת. כך או כך, בדמיון שלי היא לא הבינה את הפאנץ'.
שיהיה. וכעת נחזור למסעדה שהיא גררה אותי אליה.

"את כל כך לא הולכת לספור קלוריות עכשיו", צפיתי בה קוראת בריכוז את הטקסט שעל גבי גבי בקבוק הקולה ומיד מגניבה מבט מודאג לכיוון הסלט שלה.
"ואם בא לי?"
"שיהיה, המזל הוא שאת יודעת לספור רק עד עשר."

 בום! בזה הרגע התהווה לי במוח חוק מספר 2: מותר לי לצאת עם אחותי (תיאורטית, אני אנרכיסטית מכדי לציית לחוקים שחוקקתי), אך ורק לפאבים כי היא ממש ממש אינטליגנטית כשאני תחת השפעת אלכוהול. איך שלא יהיה, בשלב הזה היא התחילה לטעון בתוקף שהבחור מהשולחן הסמוך רוצה אותה. הידעתם? לאחותי יש בעיות קשב וריכוז. היא מרוכזת רק בעצמה:
"יו, קלטי איך הוא בוהה בי!"
"לא, הוא לא".

"הוא ממש בקטע שלי".

"לא... הוא... לא".
"בטח שכן!"
"......"

"הוא רוצה אותי, זה כל כך שקוף."
*אנחה*
"אולי הוא ביישן?"
"אולי יש לו סטנדרטים?"
"מתערבת איתך שתוך 5 דקות הוא קם להתחיל איתי".
"...ואז בדרכו לשולחן שלנו הוא ייפול והעיניים מזכוכית שלו יתנפצו לרסיסים. ה-סוף".

רוצים לשמוע מה הדבר הבא שקרה? הגירלפרנד שלו חזרה מהשירותים והם התמזמזו כאילו אין מחר.

 ~

בברכת הקטע-העצוב-הוא-שזה-סיפור-אמיתי-ושהיא-בת-22

(אני חושבת שאני אתחיל לעדכן כאן יותר, מי מתנדב לכרות לי את הידיים?),

השכנה ממול.