בלוג חד פעמי

מלחמת אוכל בין שתי מרפסות- המרפסת של החדר שלי (49) והמרפסת של חבורת הבנים מהחדר לפנינו (48). בעקרון שתי המרפסות הן מרפסת אחת כאשר קיר גבס גדול מפריד ביניהן. בחדר השני אשר היה צמוד אלינו (50) הוא היה.

אחרי ארוחת הערב והרצאה משעממת על שפני סלע וכו', אין לי מושג איך הגענו לזה, הייתה מלחמת אוכל בין החדר שלי וחדר 48. הבנים מחדר 50 (וביניהם- הוא) עזרו לנו.

זרקנו למרפסת ולחדר שלהם כל מה שהיה לנו- קלמנטינות, לחם, בקבוקים ריקים, מים, בקבוקים מלאי מים, עלים וחטיפים, והם זרקו עלינו ספריי לניקוי קרמיקה (איך זה הגיע לשם?), לחם, קלמנטינות, בקבוקים ריקים, חטיפים ואפילו מזרון שלם אחד. בידי פגעה קלמנטינה, וזה היה די מרגש! האדרנלין בדם זרם ופשוט נסחפתי והיו שם קרבות לא נורמליים אפילו עברנו דרך מרפסות של אחרים כדי להפגיז אותם, הבנים מחדר 50 עזרו לנו וזה היה מדהים.. אבל לכל דבר יש סוף ותפסו אותנו.. איימו שיקראו למנהל האכסנייה, שיודיעו למורות ושיעיפו אותנו אם לא נסדר הכל תוך עשר דקות. ובלית ברירה התחלנו לנקות.... היינו ארבע בנות בחדר, שתיים עזרו קצת ויצאו ורק אני וחברתי נשארנו לנקות הכל, זה היה מעצבן כי  ראיתי את כל העניין כאחריותי למרות שגם החבורה מחדר 50 עזרה לנו להילחם. והתעצבנתי כי שתי הבנות שהיו איתנו בחדר פשוט ברחו ברגע שהגיע הזמן לסדר ואילו אני סידרתי וניקיתי- מישהו היה חייב לעשות את זה, לא?

בעודנו מנקות, הוא קפץ אל מחוץ לגדר המרפסת שלנו והסתכל עלינו מנקות, אני מלמלתי כמה דברים כמו: "בנים זה עם של חארות", "בנים לא יודעים כלום", "בנים זה עם של טיפשים" ואז.. הוא הציע לעזור לנו. וכמובן שלא הסכמתי. איך יכולתי להסכים? זו הרי לא הייתה אשמתו. אסרתי עליו לעזור לנו אבל בכל זאת הוא קפץ מעל הגדר ועזר לנו. מזל שכבר לא היה הרבה מה לנקות.

אני לא יודעת אם זה אמור לומר לי המון, אבל, לא יודעת..

-==-

ואז יום למחרת, בטעות עצרתי נמהקפיצה בין אבן לאבן, הוא היה מאחורי וכמעט נפל ודחף אותי, אבל לא.. ורק מלמלתי לעומתו: "מה לעשות שאין לכולם רגליים ארוכות? זו רק אשמתו של אבא שלי שהוריש לי גנים נמוכים..". הוא רק צחק.

-==-

ממש לפני כמה דקות ביקש את המסנג'ר שלי, נתתי והוא ישר הוסיף אותי..

אז אני די עסוקה עכשיו...