בלוג חד פעמי

אחותי עשתה את המעשה הכי נורא מכל המעשים חסרי הלב שעשתה לי בכל הקריירה הקצרה שלה [שבקרוב תסתיים עקב מוות אלים] כאחותי!

סיפור המעשה הוא דווקא די פשוט, אני דיברתי *איתו* במסנג'ר בשלווה. בדיוק העלבתי אותו כשאחותי נכנסה לחדר ודרשה לדעת מה המספר [דיופטר] של המשקפיים שלו. 2.5 . יופי. עוברות כמה דקות ואני מבחינה שהיא לא מתכוונת להתחפף בעשור הבא, אבל זה לא ממש הפריע לי. אני אחות סימפטית. היי, כשהיא מבקשת אוכל, אני מגישה לה לא אחת, לא שתיים, אלא שלוש עוגיות לכלבים! איזו אחות אחרת הייתה מקדישה את זמנה כך לצוציקית שלה? בכל אופן, נחזור לענייננו. אז לפתע צלצל הטלפון. [עוקבים אחריי, כן?] אחותי רצה לענות בדחיפות [הטלפון במרחק של מטר וחצי מהחדר, אבל בכל זאת]. השיחה מיועדת אליי, משהו בקשר לשיעור מתימטיקה. אז אני עומדת לי ליד הטלפון [הלא אלחוטי- שיט. שיט. שיט.] ומדברת עם מישהו. נחשו מה *היא* עושה בזמן שאני מדברת עם אותו מישהו בטלפון? מה הדבר שהכי צפוי שהיא תעשה? מה? תגידו, מה?!

נכון! דאמט! היא הבהירה *לו* במושגים שלא משתמעים לשני פנים שהיא אחותי ושאני אוהבת אותו. שאני לא מפסיקה לדבר עליו. שאני חולה עליו. אז השאלה המתבקשת היא-

האם לסקול או להרעיל?

בכל אופן, עם המון המון ציניות טשטשתי את כל מה שהיא אמרה. גרמתי לו לחשוב שהיא קשקשנית, מה שנכון. לפחות לא שיקרתי. הוא די הבין אותי, ולא נראה לי שהוא ממש מחשיב את מה שאמרה. למרות שמאז [זה קרה ביום שלישי בערב, אבל מטעמים שונים לא יכולתי לעדכן. סערת רגשות.] הוא כבר לא ממש מציק לי, ממש קצת. וזה מביא אותי למחשבה- האם הוא לקח את מה שהיא אמרה ברצינות? ואם כן, מה זה אומר לו?

ובנימה תהומית זו, לילה דוב.