"כחול, ארבה ימים."

יש לי כל כך הרבה באלאגן בראש.

העיר הזאת תשנה אותך אם תרצה או לא, השינוי שלי זחל אליי בשקט. השתלט עליי. 
בהתחלה חשבתי שזה רק פאן. אז יצאתי לבירה כל לילה, חזרתי הביתה לפנות בוקר, ישנתי עד הצהריים. אז ביליתי איתו יותר ויותר, לא ראיתי סיבה להיפרד ממנו לרגע, אהבתי את הנוחות, הפתיחות, הזרימה. אז זיינתי כל אחד שהתחשק לי, זרקתי אותם מהמיטות, לא הרמתי אצבע ולא שילמתי שקל.
אז החלטתי לעשות הפסקה מהלימודים, להניח למאמרים ולנסות להרים מחט, מכחול, אולי אפילו את העכבר של המחשב. אז לא פחדתי לרוקן את חשבון הבנק, להזניח את אמא, לצפצף על החברות הכי טובות, לשקר לחברים הכי טובים. לא באמת מצאתי משמעות, רציתי לעשות רק פאן.

אני יושבת עכשיו שלושה (או שאולי ארבעה) חודשים אחריי, בלחץ. התעוררתי היום ב06:25, שזו שעה שאני מכירה רק מהצד ההפוך, ומאז אני לא מצליחה לעצום את העיניים. המוח שלי הוא כמו לוח ממו מלא פתקיות ואני מתאמצת להרים את אלו שנופלות ממנו מרוב שאין מקום, מרוב שהנעצים שלי חלשים. אני צריכה את השגרה הזאת, אני צריכה לקנות יומן, אני צריכה לעשות טלפונים, סידורים, וסביר להניח שגם כמה בדיקות.

איכשהו, אני חושבת שאני מתגעגעת קצת לילדה שלא היה לה חופש. זו שגדלה בעיר הקטנה וראתה את החיים פרושים לפניה. זו שלא ידעה להסתכל לצדדים, ופחדה לסטות מהדרך.

טוב, זה לא באמת נכון. אבל אני זקוקה לשגרה.