Can we pretend that airplanes in the night skues are shooting stars? of course we can

דמיינו לעצמכם עולם שבו מכוניות הן רק קישוט צבעוני בשולי המדרכות.

כבישי אספלט שחורים רחבים וחלקים להולכי רגל, עולים ויורדים בתלוליות הר הכרמל. בשעות הבוקר צחוקי ילדים, ילדות קטנות עם אופניים ורודות וקסדה קטנטנה. מאוחר יותר, בני נוער בשיא ההתבגרות בורחים מהבתים לרחובות השקטים, לחברים מהשכונה, מחכים האחד לשני בשקט מתחת למרפסת, כדי לא להפר את הדממה. צוחקים ביחד בחולצות לבנות. 
לפנות ערב חוזרים מציר מוריה הורים צעירים עם עגלות בשיירות ובקבוצות. התינוקות בוהים בעיניים גדולות לשמים והאמהות צוחקות על טיטולים ותחליפי חלב. האבות דנים בהייטק. בכיוון ההפוך על הציר- התיכוניסטים. קבוצות קבוצות ובודדים נוהרים למפגש המוני של חולצות לבנות בתוכן אנשים צעירים במרכז חורב, מסיבת רחוב, מעשר בלילה ועד צאת הנשמה. ובכל זאת שקט. בין קולות דיבור וצחוק עדיין אפשר לשמוע את טפיפות הכפכפים (או הרגליים היחפות) ואת העלים מרשרשים ברוח שמתחילה להיות סתוית.

השמש זורחת שוב ואמא מעירה לארוחת בוקר. הטלויזיה סגורה וזה משאיר את הבית באווירה של קדושה, גם כשלא צמים. מחזק את המשפחה. כולם ליד השולחן, מדברים וצוחקים וגם לחתולה יש כיסא (כי שהיא תפנה לכבודי את המקום? מה פתאום!), ובתום האוכל כולם בסלון, כל אחד והספר\לאישה שלו.

היום היחיד בשנה שאני לא מחפשת באטרף את המטען לפלאפון למרות שהנורה כבר כמה שעות מהבהבת בכתום. 

אתה לא מפחד להגיד לאיש שאתה לא מכיר מהרחוב "גמר חתימה טובה".

כשאתה קופץ למזרקה אנשים בוהים בך לשניה ואז מחייכים.

השקט העדין והנפלא הזה. שקט שלא מפחיד. לא הייתי מאמצת לכל השנה, אבל אולי איזה חודש-כיפור כזה...