The Writers Workshop
Where every letter becomes real |
| 10/2008
אהובי היקר,
אני מקווה שהמכתב הזה לא יצא קיטשי ודביק מדי, כי האמת היא שלמרות שבערך כל מה שכתבתי לך
אי פעם כן יצא קיטשי ודביק מדי, הפעם אני באמת אשתדל שזה לא יהיה (למרות שזה בטח מה שזה
יהיה, בסוף). אני חייבת להודות שלעיתים אני עדיין מתקשה לעכל אותך, אפילו אחרי כל כך הרבה זמן ביחד.
אתה מן אהבה גדולה ובלתי אפשרית כזו, לא אחת שחשבתי שתבוא לי בזמן הקרוב לפחות. לפעמים
אתה עושה דברים קטנים כאלה, כמו לחבק אותי באמצע הרחוב או לנשק לי את הצוואר, ואני לא מבינה
איך אתה בכלל יכול להיות מושלם יותר, דווקא בגלל כל הדברים הקטנים האלה. לשבת איתך במסעדה
או סתם על המיטה שלך ולדבר פשוט מרגיש מעולה, הכימיה המטורפת הזו שהייתה בינינו מההתחלה.
אמרת לי פעם, ממש בהתחלה, שמאז שאנחנו 'יוצאים קבוע' אנחנו כבר פחות מפלרטטים ויש בינינו
פחות משחקים. וכן, אתה בטח צודק, אבל זה מסיבה פשוטה אחת, ולא, היא לא קשורה ל'שיעמום' או
ל'נמאס'. אני מעדיפה להשאיר את עניין הפלירטוטים והמשחקים לחיים אחרים שלי, לפנייך. וההפרדה
הזו ברורה כל כך, כי מאז שנכנסת אל חיי אני לא רוצה לשחק יותר. פתאום השחקנים כבר לא מעניינים
אותי ולפלרטט ולהרגיש רצויה ונאהבת כבר לא מלהיב אותי כמו פעם. לפתע האנשים שעושים את הדברים
האלה נתפסים בעיניי כקטנים כל כך, רודפים אחריי ריגוש רגעי והרגשת "on top of ther world" שנמשכת
כמה דקות ואז נעלמת כלא הייתה. ואתה, אתה מספק את הדבר האמיתי. הריגוש הזה שמתעורר בכל
פעם שאני מתקשרת ומחכה שתענה, או כמה דקות לפני שאנחנו נפגשים כשאני עדיין באוטובוס.
כשאנחנו ביחד אופפת אותי הרגשת "on top of the world" באופן תמידי, ואני לא מדברת רק על
"ביחד" פיזית, אלא אפילו לדעת שאנחנו ביחד, שיש לי את המזל לחלוק את הזמן הפנוי שלי עם אדם
כמוך ושאנחנו באמת מעריכים אחד את השניה. ועכשיו, כשאני כבר עם רגל אחת בתוך הצבא ואתה
עם רגל וחצי בתוך גיל 19, חשוב לי להדגיש כמה דברים- אני מבטיחה:
לא לשכוח אותך.
לא להזניח אותך.
לא להפסיק לחשוב עליך.
לא לבגוד בך.
לא לזלזל בך.
לבטוח בך.
לשמור עליך.
לשמור על קשר כמה שיותר.
להתחשב בך.
להאמין בך.
לתמוך בך.
לאהוב אותך הכי בעולם.
ואין, אין עלינו.
שלך לתמיד,
פרקלס.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: