גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

לקראת השחרור ביולי, עוד לפני שידעתי שאני אכנס לקבע, תכננתי מסלול קבוע.

אני אשתחרר - אעשה פסיכומטרי - אמצא עבודה - אטוס לחו"ל.

ואז הציעו לי קבע, התרגשתי מהעובדה שזה יהיה רק חודש, והחודש הפך לארבעה חודשים.

אני לא מתלוננת, כי עשיתי כסף, ונהנתי, ועשיתי שטויות, והכרתי אנשים חדשים, וכתבתי פוסט בנושא.על החודש האחרון.

השתחררתי אחרי כולן, ואמרתי לעצמי שזהו, פאן זה סבבה, אבל הזמן טס והתחלתי לחפור ולהתעניין בתואר האקדמאי שאני רוצה לעשות.

גיליתי שיש אותו רק במכללות, והמכללה שהכי תפסה לי את העין היא מכללת עמק יזרעאל.

בשביל להתקבל לתואר שם, ללא פסיכומטרי, הם דורשים ממוצע בגרות של 80 גולמי, בלי בונוסים.

והחלטתי שאני מציבה לעצמי אתגר, לעלות ממוצע, ואחרי זה גם לעשות פסיכומטרי.

התקשרתי לכל מיני מכינות קדם אקדמאיות ובתי ספר לפסיכומטרי, ונרשמתי לזאת שאם הייתי אומרת לה לא, באמת שהייתי יוצאת הכי כפויית טובה, בגלל כל מיני סיבות כאלו ואחרות.

החלטתי ללמוד אזרחות, הסטוריה ומתמטיקה, ולפי המערכת שעות העמוסה הבנתי שאם אני אלמד את שלושת המקצועות, עבודה אני לא אצליח לשלב, ויתרתי על אזרחות, ולקחתי רק הסטוריה ומתמטיקה.

אני אוהבת הסטוריה, ושונאת מתמטיקה, פשוט פיתחתי לי אנטי נגד מתמטיקה, כי שנאתי את המורה, שנאתי שאני לא מצליחה, שנאתי את המקצוע, שנאתי הכל, הגעתי לבחינת בגרות והפרבולות גרמו לי לבכות, והמורה שלפני הבחינה ראתה אותי ואמרה לי"מה? באת? בשביל מה?" עוד יותר גרם לי לשנוא אותה ואת המקצוע הדפוק הזה ואת הבחינה.

ישבתי, הסתכלתי על הבחינה, ראיתי סינית, קמתי והלכתי.

ותמיד זה היה רחוק ממני, שנתיים וחצי, לא חשבתי על זה, לא חשבתי על כלום, חשבתי על צה"ל, כמה מקום נחמד וטוב הוא.

ואיך בקלות הייתי יכולה "להכנע לבינוניות" כמו שניר אומר, ולהשאר שם, לקבל משכורת קבועה, לא ללמוד כלום, ללכת עם מדים, לציית לפקודת, יהיו לי חיילים, וככה הזמן יעבור, ובגיל 30 הייתי מוצאת את עצמי חיילת, נשארת מאחורה, אחרי שכולם עם תואר ביד, עבודה מסודרת, רכב צמוד וטלפון, אה, ואחרי טיול בדרום אמריקה או תיאלנד וכ'ו.

אז הייתי מרצה את אחי הבכור, היתה לו אחות נגדת, בגיל 45 הייתי יוצאת לפרישה, יוו הו! אבל לא.החלטתי לא להכנע, לא סתם אמרו חז"ל "לחופש אין מחיר, אבל יש לו תאריך".

השתחררתי, ובחודש האחרון עשיתי לעצמי רק טוב, התחלתי להגשים חלומות שנתקעו שנתיים, חלומות שגם לא היו כל כך נעימים סבלתי אותם ואמרתי לעצמי "אני מגשימה חלום, אני מגשימה חלום, אני מגשימה חלום.." והזמן עבר, וה"עוד חודש אני מתחילה ללמוד" מגיע ממש מחר.

והאנרגיות שלי בתחתית.

אולי גם בגלל שאני קורעת את עצמי בעבודה, בשביל סכום מצחיק, וגם כי אני חושבת.. "מה שוב מתמטיקה?" מחר על הבוקר, 8:00, אני אתייצב בכיתה ולמד הכל, שוב, מחדש.

ואין לי אנרגיות, אין לי כוח,  אין לי חשק.

והבטחתי לעצמי שאני הולכת על זה, ולא נכנעת, ומצליחה, ושאני יכולה, וכל מה שבא לי זה לבכות, מחוסר חשק.

אין לי כוח לזה, להתמודד עם זה, בא לי לעזוב הכל, לברוח, לא לעשות את זה, למצוא דרכים אחרות, להתחמק, להעלם, לא ללכת מחר, לוותר.

אבל אני יודעת שאני לא אעשה את זה, אני אלך מחר, ואני אכנס לכיתה, ואני אעתיק מהלוח, ואני אעשה שיעורים, ואני יבחן עוד שלושה חודשים, ואני אצליח.

כי אני מאמינה בעצמי, אני רק צריכה לשאוב אנרגיות חיוביות.

ולבכות קצת, כדי לשחרר את האנרגיות השליליות.

ולהצליח, פשוט להצליח.

זאת הבטחה שכל כך קשה לי לקיים, דווקא ברגע האמת אני מבינה שבאמת קשה לי לקיים.

אבל אקיים.אני מבטיחה.

מיקה גיל, אני לא מכירה אותך.אבל אם באמת תרצי - את תצליחי, אין דבר העומד בפני הרצון.

והמעז מנצח.