גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה תמיד היה שם.

וכבר מכיתה א', בעודי ילדונת בת 7, לא רציתי שהמורה תקרא שמות בצורה כזאת.

ואם היא קראה רק שם פרטי, אז בירכתי אותה ממש "שתזכה להוראה נבונה וחיים טובים".

זה לא שזה כזה נורא, אבל זה השאיר בי המון צלקות.

את האמת, שזה לא רק בגללה, שאני רואה איך החיים שלה נגמרים לי מול הפנים כל יום ראשון.

ולא נשאר לה כלום בחיים, שהיא מודעת לקיומו.

אין לה בעל, כבר 61 שנים.

שני הילדים הבכורים שלה מתו ממזמן.אחד מלוקמיה והשני מהתקף לב.

את הדירה שלה משכיר מישהו, שהיא לא מכירה.

וכשהיא מדברת, היא תמיד שואלת אם היא נמצאת במקום טוב, ומה עם הדירה שלה בגורדון.

ולפעמים היא אומרת שדיי, היא לא יכולה יותר, והיא מברכת אותנו תמיד, למרות שהיא לא יודעת ברוב המקרים מי אנחנו, כי היא לא רואה, וכי יש לה אלציימר, אז היא שוכחת מהר. והיא מאחלת לנו שלא נגיע למצב שלה, שלא נהיה תלויים באף אחד. ואני מסתכלת מסביב, ורואה אותם, ומנסה לדמיין, איך זה..איך זה להיות חיים-מתים, איך זה לדעת שאתה הולך לישון ואולי לא תקום? אבל הם בעצם לא יודעים, או אולי מאחלים לזה. כי מה נשאר להם בחיים? את רובם לא מבקרים. וכשבאתי לשם עם מדים, היתה שם אחת, שאני כבר לא רואה אותה, שהיתה מסתכלת עליי במבט כזה שאמר לי הכל, ואמרתי לה שהיא אישה יפה.והיא רק שתקה, ואז המשיכה לזמזם, את הזימזום הקבוע שלה, שמתנגן לי עכשיו בראש.

אז מה ישאר ממנה? שום דבר. כי ירושה אין לה, ובעל אין לה, מעולם לא ידעתי מה זה סבא, ילדים נשארו לה רק שלושה, שגם אותם היא כבר לא ממש זוכרת, היא לא אוכלת, ולי, מה ישאר לי מהסבתא שהכי חשובה לי בעולם? מהסבתא שתמיד עלתה בהמון רמות על הסבתא השנייה. כי הסבתא השנייה היתה ממש זקנה, כשנולדתי, ויש לי רק זיכרון אחד ממנה, שהיא באה לבקר, והבאתי לה פרוסה ממש עבה של עוגה, וכולם צחקו שחתכתי יותר מידיי.

ומה זה זיכרון אחד לעומת שלל תמונות וזכרונות ואהבה? היא האישה הראשונה שהכי חשובה לי בעולם, אחריה באה אמא שלי. ואם היא תלך, אז מה נשאר לי? אני לא אהיה נכדה יותר.

אני עוד זוכרת את הריח שלה, ואת הריח של הבית שלה, ושתמיד היו לה ממתקים במקרר, בדירה של החדר וחצי, בשיכון.

ויש לה בבית מלא תמונות של הנכדים והנינים(ויש לה כבר צאצאית, בת של נין), ושל הילדים שלה, ותמונה משפחתית, אחרי שהם עלו לארץ, שאמא שלי שם בת שנתיים. שנתיים אחרי שסבא שלי שמע שהוקמה מדינת ישראל, חייך, עצם עיניים ונפרד מהעולם הזה.

ועכשיו, כשאני רוצה לשנות, כדי לשמר אותה, למרות ששמי השני הוא על שמה. אבל הוא לא כתוב בתעודת זהות. אז אמא שלי עושה לי פרצופים ואומרת שכולם אמרו שזה לא מתאים, כי אני גם ככה אתחתן.

אבל מה אכפת לי ממה שכולם חושבים? זה אף פעם לא התאים לאופי שלי. הוא גם לא שווה את זה, בתור אחד שהביא אותי לעולם, שאני אסחב את השם שלו איתי. לצערי אומר, שכשהבנות בחדר היו מדברות על אבא שלהן, אבא שלא רק הביא אותן לעולם, אלא גם עמד לצידן ברגעים הכי קשים, והן היו מתקשרות ובוכות לו בטלפון שקשה להן, אפילו במקום להתקשר לאמא שלהן, קינאתי. כי לי אין אחד כזה. הוא אף פעם לא עמד לצידי, לעולם לא עזר לי, ואמא שלי היתה תמיד גם אמא וגם אבא בשבילי. הוא הרס את השמחת חיים שלי, כשהוא בבית אני או נעלמת מהבית, או נכנסת לחדר ושומעת מוזיקה, כדי לא לשמוע אותו. הוא פרמיטיבי ברמות של "כשתוציאי רישיון לא תקבלי את האוטו", הוא לא נכנס אותי לויכוחים, כי בניגוד לאחים שלי, אני לא שותקת לו.

אז לשמור את השם משפחה שלו? זה לא מגיע לו. ולא רק בגלל שאני לא מתגאה בשם משפחה הזה.

אלא גם בגללו, כי הוא אשם, כי בתור ילדה, לא הייתי צריכה לראות את כל מה שראיתי ולא הייתי צריכה לשמוע את כל מה ששמעתי ואני לא צריכה לדעת את כל הדברים האלה, שמתגלים לי עכשיו, כי אני כבר ילדה גדולה, ולאמא שלי יש סוף סוף למי לספר, את מי לשתף.

וגם בזכותה, כי היא הדבר הכי חשוב לי בעולם, ואני רוצה להנציח אותה, שתשאר איתי, לפחות עד אתחתן. היא הבטיחה לי שהיא תבוא לחתונה שלי, ולא משנה באיזה צבירה היא תהיה, ושם אני אפרד מהשם משפחה שלה, שלפני הנישואין, ואני יודעת שהיא תסכים, כי היא תבין שטוב לי.

וגם כי אני רוצה, לשנות הכל ללא היכר. ואני מצליחה, ולא אכפת לי ממה שכולם אומרים, כי אני גם ככה תמיד עושה מה שבא לי.

מחר אני הולכת למשרד הפנים.