עשיתי לי רשימה, בשביל לא להתפזר יותר מדי. ובכלל, לא האמנתי שאני בוכה כל כך הרבה בגלל ששוג טס לחצי שנה. פשוט לא האמנתי, חשבתי שיהיה לי יותר קל. אבל כתבתי לו מכתב, הבאתי לו אותו עם המתנה שקניתי לו וממתי שכתבתי את המכתב, כאילו קלטתי שהוא באמת עוזב. ומאז התחלתי לבכות. בכיתי הרבה. לפני שנרדמתי בכיתי, כשקמתי בבוקר בכיתי, בתור לתרופות בכיתי, בדרך הביתה בכיתי, למורה נהיגה שלי בכיתי, לרופאת משפחה שלי בכיתי, תדלקתי ובכיתי, אכלתי ובכיתי, הייתי בטיפול לייזר ובכיתי, לקוסמטיקאית שלי בכיתי, ראיתי טלויזיה ובכיתי..פשוט בכיתי, יומיים. וכלום לא עזר לי. לא רציתי לשמוע מאף אחד, בעיקר מאלו שקורים להם דברים טובים. לא הייתי יכולה להיות אוזן קשבת לאף אחד. כל מה שרציתי זה לשכב במיטה ולא לזוז. אבל היו לי כל כך הרבה דברים לעשות...אז עשיתי ובכיתי.
כשסיימתי לבכות, היו לי שני דייטים, החלטתי שכרגע אני לא עושה איתם כלום. כי אין לי כוח להתחיל את כל זה שוב. ואני לא מחכה שיבוא לי על מגש של זהב. פשוט..זה לא הזמן.
ויש לי כל כך הרבה שאלות לשאול, כמה גברים. ואני לא בטוחה שבא לי בכלל לשמוע את התשובות. כי אולי אני אצטרך לנתק איתם את הקשר. כי יש דבר כזה ידידים, גם ידידים ש"על הדרך". אבל אני פחות ופחות מאמינה בידיזים. אלו שמוכנים לשמוע אותך חופרת להם עם מחשבות וגם כשאת חופרת להם עם גניחות. המצבי רוח שלי משתנים בקצב ממש מהיר, לרגע אני מאושרת ולרגע אני ממורמרת. ואני גם לא יודעת מה לעשות עם המירמור הזה. איך לפרוק אותו. אמרו לי לעשות סקס. ואני לא מרגישה מוכנה נפשית להתפשט מול מישהו ולתת לו להכיר את הגוף שלי. ואני לא מתביישת בגוף שלי. בכלל לא. אני אפילו מאוד גאה בו. אבל אני לא יכולה לעשות את זה עכשיו. אני לא חושבת שזה מה שיפתור לי את הבעיות. וגם לא מול מישהו מוכר. ובכלל, לאחרונה הבנתי שניסיתי כמעט הכל בחיים, ושום דבר כבר לא מרגש אותי. לא סקס, לא אלכוהול, לא סמים קלים, גם לא לדעת להוריד הילוך לשני לפני פניה ימינה, ולא לנהוג בכביש מהיר. אולי פה ושם הופעות חיות. אבל מה שהכי הרבה זמן לא היה לי בחיים זאת אהבה, אמיתית ויציבה..שתרגש אותי.
אני לא מחפשת, ואומרים שמי שלא מחפש - מוצא. אז..
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
