גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני מתגעגעת לנדב שהיה לי פעם. זה שהכרתי. בהתחלה. שהיה לי כל כך כיף איתו והייתי מאושרת, והייתי מחוייכת, והייתי מאוהבת.

זה שהיה הגבר שלי. החבר הכי טוב שלי. זה שלא שפט אותי. זה שדיבר אליי בכבוד. זה שאהב אותי. זה שתמך בי.

הוא נעלם.

נעלם ביום שהוא קנה כרטיס, מבחינתי הוא כבר טס, והוא כבר לא פה.

הוא בחיים לא היה אומר לי "אני מקריב אותך לטובת הטיול, כדי שאני יוכל לשכב עם בנות אחרות".

הוא בחיים לא היה אומר לי "הכל היה מול העיניים שלך, איך לא ראית? תמיד ידעת שאני טס ולא איתך".

הוא בחיים לא היה אומר לי "מה זה משנה אם נפרד עכשיו או עוד שבועיים, בסופו של דבר אנחנו נפרדים, ולא בגלל חברים שלי, בגללי, כי אני לא רוצה אותך בטיול שלי".

הוא לא היה פוגע בי ככה. אני מרגישה נבגדת, אני מרגישה כועסת, אני מרגישה שזילזלו בי ובאינטילגנציה שלי, כל פעם שניסיתי לדבר על זה, הוא דחה אותי. דחה את זה. דחה את הזריקה של האמת בפני. דחה את ההיכרות שלי עם נדב האמיתי.

אני מרגישה באותה קבוצת בנות שהוא היה מנצל וזורק, שהוא היה בוגד בהן - והן היו סומכות עליו. אני מרגישה שכשאני בוכה זה מחזק אותו יותר, זה שאני חלשה - מחזק אותו. זה עושה לו טוב לדעת שיהיה לי קשה בלעדיו. זה עושה לו טוב שקשה לי, שכואב לי, שאני עצובה.

עכשיו אני כועסת. וכשאני כועסת אז זה אומר שלא אכפת לי. בעצם, אני כועסת ואני מתחילה כבר יותר מסתם לא לאהוב. אני מתחילה לשנוא.