גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

זה מתחיל בזה שהם נזכרים בי.

שולחים הודעה, ואנחנו מדברים.

תמיד אני מהמרת כמה זמן יקח עד שהשאלה ההיא תגיע.

יש כאלה שמדברים איתי שבועיים-שלושה ויש כאלה שמתאפקים רק שבוע או כמה ימים.

כמה אפשר לשאול מה נשמע ומה העניינים ולדבר על הא ודה ולא להגיע לכלום?

אחרי זה הם שואלים. "את עדיין חברה של החבר?" "לא.."

"אז מתי מתראים?"

"מתי אפשר להגיד לך שלום?"

"מתי את באה לסרט?"

"מתי נשב ונדבר?"

אני עונה שהיה אפשר לשבת ולדבר גם כשהיה לי חבר..

והם עונים שיש לדבר ויש לדבר, או 'כמו שדיברנו פעם', שהשיחה היתה מסתכמת ב"אחחח..זה היה טוב."

כשאני אומרת להם שאני לא בקטע של ריבאונד, כולם עונים אותו דבר.

"טוב, אני הצעתי".

אני עונה להם שהרבה כבר הציעו.

הם פתאום מבינים שכובע היזיז לא יעלה על ראשם, לפחות לא בקטע שלי. אז הם מחליפים תפקיד ל"אח הגדול והדואג" ועונים שהם בכלל חושבים שהכי טוב יהיה אם אני אשאר עם נדב, כי אני אוהבת אותו וזה יעשה לי רק טוב.

ואז משפט פה ושם על כמה היינו נראים מאושרים ביחד ושני משפטים על חוסר וודאות שזה טוב לקשר ולעתיד וכל מיני קלישאות של ילדות בנות 16...

ונעלמים.

ואני סבבה עם זה. מצחיק לי. מעלה לי ת'אגו. 29 הצעות חברות שלא נענו מגברים שאני לא מכירה ממתינות לי בפייסבוק. הצעות שלעולם לא אאשר. פה ושם כמה הודעות של האמיצים ביותר "אפשר להכיר?" וPOKEים של הטיזרים.

אחרי שבועיים שלא חזרתי אליהם עם תשובה על ההצעה, הם שולחים הודעה לוודא שמתחת לציצי שלי, יש משהו שפועם.

כולכם אותו דבר.