לפני חודש, לפני שרון, שלחתי לאיזה חבר של חבר של חבר של חברה הודעה בפייסבוק. ככה. לא בעקיפין לבקש מהחבר של החבר של החברה לדבר איתו. לא. ככה. דוך. כתבתי לו שאני מכירה את החבר שלו דרך זוג חברים משותף ושאני חושבת שהוא נראה ממש טוב ושאני אשמח לדבר ואת הטלפון שלי.
והוא שלח לי ״תודה. בדיוק התחלתי לצאת עם מישהי״. וכתבתי לו בהצלחה. תצליח גבר. כי אני יודעת שזה שקר. אני לא אחשוב שאתה אוהב גברים אם תגיד שאתה פשוט לא בעניין. להעליב? יותר מעליב להמציא תירוץ שהוא הכי שקר. שקר ידוע ושקר שכולם יודעים מה הכוונה בין המילים ואף אחד לא פותח את זה. כאילו למי שמקבל את הדחייה זה עוזר לו למלא את עצמו בתירוץ-שקר הזה, ולמי שדוחה, זה הכי קל להגיד שהוא כבר תפוס.
הביטוי הזה, ״הוא בדיוק התחיל לצאת עם מישהי״. או ״היא בדיוק התחילה לצאת עם מישהו״, בדיוק? מה זה בדיוק? ולפני יומיים, אז, כן היית פנוי/ה?
תהיו בני אדם! המחשבה הזאת, הקלות הזאת, הקלות במחשבה של לחיות בשקר במקום להגיד פאקינג הכל בפנים. מה נהיה מאיתנו? לא רק שבלי סמארטפון אנחנו מרגישים שחסרה לנו יד, ובעצם אנחנו מוצאים את עצמינו יושבים בבית קפה ובמקום להיות כנים ולהסתכל בעיניים, אז אנחנו חופרים בפיד בפייסבוק או באיזו קבוצה בוואטסאפ. זה פשוט חלק מהשקר הגדול, שמגלגל אותנו אוטומטית למציאות של שקר. עד שאנשים לא יכולים להגיד בנימוס שהם לא בעניין, ופשוט ממציאים תירוצים שמקובלים על כולם. הפחד מליצור אינטראקציה אמיתית, כנה.
תזכרו שמאחורי כל תמונת פרופיל יושב בן אדם אמיתי, עם שכל ישר, ולב. בעיקר לב.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
