גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

היא צודקת, טלטול, צריך לחכות. לא לספר לו הכל, לא לעשות בשבילו יותר מדיי, לגרום לו להבין שמערכת יחסים מורכבת מ50-50 של נתינה מכל צד, ולא שאחד ייתן יותר והשני פחות.

זאת פעם ראשונה בחיי, ש:

אני לא מספרת לגבר שלי הרבה על עצמי.

אני יותר מקשיבה.

אני לומדת להכיר לאט.

אני לא עפה עליו.

זה שהוא נראה טוב לא מזיז לי באמת.

אני לא נותנת ישר את כל-כולי.

אני לא קופצת ישר על כל הזדמנות לראות אותו.

אני לא רצה לטלפון בכל פעם שהוא מתקשר.

אם הוא נזכר שהוא חייב ללכת לאנשהו..אני משחררת, אבל הוא מבין שזה לא במאה אחוז מקובל עליי שהוא מבריז לי, גם אם זה רק ללכת ליום הולדת של חבר.

אני מעריכה את עצמי יותר, יודעת מה אני שווה.

יש לי מחסומים שאני מורידה אותם לאט, ולא בבת אחת.

אני מודה שקשה לי כרגע לתת הכל ולהרגיש הכל.

אני לא בסרטים.

אני רגועה.

אני נושמת עמוק.

אני מחייכת יותר ובאמת יש לי אושר בפנים.

וכל זה לא קרה הרבה זמן, אם בכלל. וכמה שבא לי לבכות בשביל לשחרר מעצמי את כל הכובד הזה של המחסומים. וכמה פעמים ביום אני שואלת את עצמי אם זה בסדר שאני עדיין לא מרגישה אליו כלום. ומה אני צריכה את זה בכלל? קשה לי. ואני חייבת להתמודד עם זה לאט.

הייתי במצב קיצון ונשברתי, והייתי בתחתית, ואין לי את הכוחות ליפול לשם שוב.

לאט.