גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אני אספר קצת על עצמי.

אני לומדת ועובדת. אני לומדת במגמות שמעניינות אותי, אני נהנית מכל רגע, ובחיים לא חשבתי שלכיוון הזה אני אפנה, אבל הוא ממלא אותי כל כך, וכייף לי.

העבודה שלי, אני עובדת בחברה קטנה, מקורבת למנכ״ל, אני אוהבת את העבודה שלי, המשכורת סבבה, הדרישות בסדר, המיקום מצוין, והימים שלי מלאים בעבודה ולימודים.

עברתי כמה גילגולים בעניין הלימודים. בהתחלה רציתי ללמוד משאבי אנוש, ובטיול החלטתי פסיכולוגיה, ובסוף נרשמתי למסלול דו חוגי בשני תחומים שלא מתקרבים ולו במעט לשני הראשונים.

בלימודים הייתי תלמידה של 80, הצבא שינה אותי.

נכנסתי ילדה עם קשת על הראש, ויצאתי אישה עם מלא מיניות, ציוניות, ועוד 20 קילו.

אמא שלי, כמו שאמא צריכה להיות, תמיד האמינה בי.

ואני, מתוך כל מיני אנשים ומצבים שקרו למדתי, השכלתי, התפתחתי, שאבתי מידע, שאבתי לקרוא אנשים.

בטיול גיליתי שאני טובה באסטרטגיה, כי בטיול, בעיקר שמטיילים לבד לאורך זמן, צריך לקבל שוני ואי הסכמות ובעיקר לזרום.

כל מי שאני, זה בגלל או יותר נכון לומר בזכות, האנשים שפגשתי. מכל אחד לקחתי קצת וגיבשתי זהות.

תמיד הסתכלתי על אלו שרזות ממני, והצלחתי.

אלו שחכמים ממני, ושאפתי להתמלא בידע.

אלו שיש להם עבודה איכותית, וחיפשתי ולא התפשרתי עד שמצאתי.

אני זוכרת, שיום אחד, לפני כמה חודשים שעבדתי בעבודה אחרת, באו אליי אבא ובת. התפתחה שיחה, והאבא זרק לי שאני בטח כבר אחרי תואר ואני ממש אינטיליגנטית. חייכתי. ובתוכי חשבתי ׳למה? כי אני לבושה היטב?׳ אם הוא היה יודע שאפילו בגרות אין לי. שאני גרועה במתמטיקה. ושלא הלכתי כמו הבת שלו ישר אחרי הצבא ללימודים אקדמיים, אלא עברתי הרבה גילגולים עד שהחלטתי מה ללמוד ואיפה.

תמיד שאפתי להגיע והגעתי, תמיד חיפשתי עבודה טובה, חברים איכותיים, תמיד עניין אותי הסטטוס החברתי שלי ואיך אני מעריכה את עצמי, ככה גם אנשים יתייחסו אליי.

ואת כל זה עשיתי כי רציתי. רציתי להיות איפה שתמיד חשבתי שמגיע לי להיות. בין המוכשרים, המוצלחים, הטובים, המקובלים.

וכשאני מדמיינת את הגבר שלי, אני חושבת עליו מוצלח, שאפתן, מלומד, עם עבודה מבטיחה, חכם.

שרון:

שרון הציג את עצמו בהתחלה כאחד שעוזב את העבודת דחק שהוא עובד בה, ומתחיל ללמוד.

מיום ליום אני מבינה שזה היה כנראה סתם צורך להראות שהוא עוד רגע ונהיה כמו כולם בגילנו. סטודנטים עם עבודה נורמלית.

כשדיברתי איתו אתמול על מה קורה עם העתיד, הוא אמר לי באופן מאוד ברור, כאילו מישהו עשה לו שטיפת מוח אנטי ממסדית, שלא אכפת לו מה חושבים עליו, שאם הוא ילמד משהו זה לא יהיה מרצון, ושהמדינה פח זבל בכללי, ולא בא לו להיות הפראייר שמחליף אלא זה שיורד מהארץ. 

זה לא קסם לי, במילים עדינות.

בעיקר שמצאתי אותו דופק באנג לפני שינה, כי ככה הוא מצליח להירדם.

אני מתלבטת אם בכלל כל הקטע הזה מתאים לי. 

גם אף פעם אין לו דעה נחרצת לגבי דברים, הוא תמיד יסגור שיחה ב״טוב״, ועד שהוצאתי ממנו את התשובה הזאת לגבי איך הוא רואה את העתיד שלו לקח לי כמה דקות של פרצופי בהייה מתמשכים של ׳אתה לא רוצה לעשות משהו עם החיים שלך חוץ מכסף בעבודת דחק כזאת?׳ זאת הפעם היחידה ששמעתי אותו מדבר כל כך הרבה. מעבר לדברים הנורמליים. ולסיפורי האיך עבר עליי היום.

הרוב, גברים חסונים וריאליסטים, אמרו לי לברוח, אמא שלי ועוד כמה נקבות טוענות שהוא ילמד ממני וישתפר, ואני לא מבינה למה אני צריכה לקדם אנשים, מה אני עובדת סוציאלית? לשכת הסעד? בית תמחוי? מה זה הסלחנות והפשרנות הזאת, העניין זה של לעשות את עצמך קטנה ודוחפת ועוזרת במקום שהוא ישפשף את העיניים ויראה מה יש לו וידביק את עצמו לקצב החיים שלי.

אין לי בעיה עם קצת וויד בסוף יום להירגע ככה בסבבה. אבל לעשן ולנהוג, לעשן ולעבוד, לעשן וללכת לישון - זה כבר סטלן פעיל דרג א׳.

ואני לא בטוחה שכל זה יעשה לי טוב בעתיד או מתאים לי בכלל עכשיו.