גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

לא לבד, אני לא יכולה לבד.

לוקחת אחת ארוכה, כמו שאסף החתיך לימד אותי בגואטמלה.

״תיקחי, עמוק, עמוק, חכי, 1..2..3..תוציאי. לאט.״

והסתכלתי עליו, על התקרה, על המזרנים שהיו בעליית הגג בסאן מרקוס.

והיה בא לי שכולם ייעלמו. שנשאר אני והוא.

ונעשה מלא מדיטציות וסקס.

הוא והעגיל שלו באף היו מנגנים על גיטרה, ואני הייתי עוצמת עיניים.

ופרץ של תובנות היה מגיע אליי. ופתאום הבנתי שזה עושה לי טוב.

הייתי הולכת לערסל האדום שלי בסן פדרו, עם גויינט תוצרת ידיה של דנה.

ויושבת, חושבת, כותבת פוסטים ומעלה לכאן.

דנה היפה עם העיניים הירוקות, והשפתיים הבשרניות, שהייתה עושה אפצ׳י וגונחת,

בפעמים הראשונות צחקתי, אחרי זה הבנתי שזה בעצם חלק ממנה.

היא תמיד אמרה שהגוף כואב לה מרוב געגועים לחבר שלה. ועכשיו הם בהודו ביחד.

אחרי זה בבליז ובמקסיקו, הבנתי שאי אפשר ללכת ככה למסיבות.

היינו אומרים, היינו אוהבים להגיד שזה ״מכבה״.

הייתי חוזרת ממסיבה עם כל הסאבייה ב7 בבוקר, נמחקים על הספה.

הייתי מתקלחת בזמן שהם במאנצ׳ לילה.

ואז עם מכנסיי בוקסר קטנים וגופייה עוד יותר קטנה, הייתי יושבת איתם.

כל הבשר השחום שלי חשוף, ולא אכפת לי.

כי זה חופש מסוג אחר, טוטאלי, של הנשמה ושל גוף.

אף אחד לא מסתכל, כי לאף אחד לא אכפת.

היינו יושבים, עושים פאף.

הם היו נשארים לראות סאות׳ פארק בספרדית,

ואני הייתי הולכת לישון בשביל לקום ב10-12, לקפה ולים הכחול התכלת הירוק האינסופי המופלא.

ותמיד, גם בארץ, אחרי יבשת הניסים והנפלאות והפלאות - לוויד, לתחושה, היה מן קסם עליי.

ואחרי השבוע הקשה באמסטרדם, שחזרתי ולקח למוח שלי כמה ימים לחזור לחשוב בהיגיון.

התחלתי פחות להתלהב.

מאנצי׳ם, ולא כיף לעשן לבד, ולא כיף לעשן במסיבה, זה עדיין מכבה, גם כשהמסיבה לא במקסיקו.

ושרון, שהרס לי סופית כל טיפת חשק לעשן את הפרח הנפלא הזה.

מוזר להגיד, אני מסתובבת עם גו׳ינט בתיק המשרד שלי.

ויש שם גם מצית, בשביל שברחוב מישהו יבקש ואני אדליק לו ואגיד ״לבריאות״ ושנינו נצחק.

כי סיגריות זה לא הקטע שלי.

ובעצם, ממתי שנפרדתי משרון, פרט לפעם אחת שזה עזר לי בתוך משכך כאבים טבעי, לא עישנתי.

אבד הקסם.