אני זוכרת את הפעם הראשונה שראיתי אותך, הלסת שלי נפלה לרצפה כמו בסרטים המצויירים.
היית עם מדי ב׳ מלאים, והיה לי קשה להפסיק להסתכל עליך. חייל צעיר במסלול ארוך של יחידה מוצלחת.
אני זוכרת שישבת מולי ומילאת פרטים אישיים, ורציתי לדעת עליך הכל.
נראה לי שכבר כתבתי עליך, אבל שוב חזרת. והזכרתי לי.
את העיניים הירוקות שלך, הזיפים השחורים, את מה שעשינו במשרד של קצינת השלישות.
את זה שכמעט תפסו אותנו, ואז עברנו לכל מיני מקומות הזויים אחרים, ועשינו דברים הזויים לא פחות.
אתה הולך ובא, תמיד אתה יוצר קשר. אני אף פעם. למדתי כבר לפני שנים שתרצה - אתה תבוא. אתה לא צריך שאפנה אליך.
ואחרי השירות יצא לנו לדבר ולהפגש פה ושם, איך שאמא שלי ראתה אותך היא אמרה שכזה מגיע לי.
אתה מעלה בי זכרונות טובים, שובבים, ומצד שני..נוראיים. בעיקר על זה שלא ידעתי מה מגיע לי, בעיקר על תמימות מטורפת ובעיקר שלא דרשתי כלום. רק שתהיה שם. והיית שם ולפעמים הרגשתי שאני יכולה להיות אני. עם השיער שעף ברוח ועל הפנים, בלי לסדר אותו, לתת לו להיות חופשי כמו הנפש שלי, ועם החיוך ועם המדים או בלי המדים, ועם נעלי עקב או יחפה, בכיתי לך ואתה ישבת ושתית תה עם לימונית ולואיזה כמו ביחידה, והסתכלת ושתקת, ואז לקחת אותי למראה ואמרת לי שככה אתה הכי אוהב, שזה מושלם. אני, בפיג׳מה, יחפה, שיער פזור. ונעלמת..
תמיד יש לך טיימינג, לא יודעת מאיפה הוא בא. אבל יש לך. גם עכשיו, כשקר לי לבד במיטה.
מה ששונה מהפעמים האחרונות זה שאנחנו עכשיו יותר רחוקים, ושאני אעשה הכל בשביל שלא תבוא. ואם נפגש אז זה יהיה במקום בלי מיטה ובלי מראה, לא רוצה שתגיד לי שאני יפה ותגרור אותי לראי ותגיד לי ״תסתכלי״.
אתה מהגברים שיכולתי להסתכל עליהם שעות, לתוך הירוק בעיניים, ולשתוק.
אני לא רוצה לחזור לשם. לא מגיע לך. לא איתך.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
