בוסים כשהם עם הילדים שלהם הופכים להיות יצורים הזויים.
אני מסתכלת על הבוס שלי, ועל הילדה היפה שלו.
פיצקית בת 3 וחצי, שמסובבת אותו על האצבע הקטנה, ובכל פעם שיש לי שאלה.
שחס וחלילה לא יקחו את תשומת הלב של אבאל׳ה ממנה.
וזה מרגש אותי!
זה מרגש אותי לשמוע איך הוא מדבר אליה בעדינות, איך היא נותנת לו חיבוק והוא עושה קולות של נמחץ, איך הוא מחמיא לה על ציורים שהיא מציירת, ואיך שהוא פשוט אוהב אותה כי היא הבת שלו.
אבא שלי לא כזה. אבא שלי לא יודע מה אני בדיוק עושה, מה אני לומדת, איפה שירתי בצבא, כמה הוצאתי בבגרות, כמה בפסיכומטרי, ואיך קראו לחבר האחרון שלי. הוא לא יודע ולא רוצה לדעת. וגם אם פתאום הוא שואל, אז כמו דג זהב אחרי שלוש שניות שוכח.
הצלתי אותו ממוות פעם אחת, שהוא קיבל התקף לב. והוא לא מפסיק להודות לי על זה מאז.
ואני מרגישה ממש ״ילדה רעה״, כי כשהייתי צעירה יותר, חברה שלי אז סיפרה לי שהאבא שהיא כל כך אהבה נפטר מסרטן כשהיא הייתה בת 8.
ואני בתור ילדה בת 12, תהיתי למה אלוהים לקח את אבא שלה ולא את שלי. גם ככה אף אחד לא צריך אותו פה.
הוא לא אב השנה, הוא מעולם לא היה ומעולם לא יהיה.
כשהבנות בחדר בצבא היו בוכות לאבא שקשה להן, אני הייתי בוכה לאמא.
הוא בן אדם קשה, וככל שהוא מזדקן יותר, אני צופה את הקושי גובר.
הוא בן 73, סבא לשישה נכדים מקסימים, שאף אחד מהם לא אוהב אותו.
חום ואהבה אני זוכרת רק כשחזרתי מהטיול שהוא חיבק אותי והזיל דמעה. ולפני הטיול הוא צעק עליי שאני יעוף לו כבר מהעיניים.
מדי פעם הוא קצת רגשן ודומע פה ושם, אבל חוץ מזה הוא בן אדם קשה. הוא לא זוכר ימי הולדת, יום נישואין, יום האם. כלום.
הוא לא יודע שיום האם מחר (כן, דיי עם היום משפחה הזה. אמא מספיק מיוחדת בשביל להקדיש לה יום אחד בשנה).
הוא כנראה לא יקנה לה כלום, ולא יגיד לה מילה טובה. כמו בעצם..תמיד.
משפחה לא בוחרים, אני מקווה שהמשפחה שאני אצור תהיה אחרת.
שהגבר שאני אעשה אותו אבא לילדים שלנו, יהיה אחר.
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
