גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

והיום הוא אמר שבאתי מהורהרת.

הוא צדק. אבל מה הייתי אומרת לו?

אני לא יודעת אם אני רוצה את זה, אני לא יודעת אם אני יתאהב בך אי פעם, אני לא יודעת אם אתה מושך אותי וזה לא אתה, אתה מקסים, זאת אני הדפוקה שלא יודעת מה טוב לה.

מבחינת מראה הוא לא ה-היי לייט שלי.

אני מוצאת את עצמי מסתכלת עליו עמוק, על קמטי הצחוק שיש לו בזוויות העיניים, על השיניים הישרות, העיניים הטובות.

אבל זה מהדהד בי. הוא היה של מישהי אחרת, שאני מכירה.

הם נפרדו כי אחרי שלושה חודשים הוא לא הרגיש אליה כלום.

ואני יודעת שזה קטע של נשים, לשכנע את עצמנו. שאני זאת האחת שאותי הוא יאהב. בי הוא יתאהב.

זה שטות. ולמה לי לסכן את הלב שלי באהבה לא הדדית?

אני חושבת על גברים אחרים, שאיתם כבר מזמן הייתי לפחות מתנשקת איתם. וזה לא קרה פה. נפגשנו כבר שלוש פעמים וזה לא קרה.

מצד אחד, הוא מכבד אותי, תודה.

מצד שני, אני לא נמשכת אליו. אני מכירה את עצמי ואם הייתי נמשכת אליו כבר מזמן הייתי "על זה" לגמרי.

הוא מאוד משוחרר וגורם לי להרגיש משוחררת, ומתי בפעם האחרונה עשיתי לגבר (שהוא לא ידיד נפש שלי) חיקוי של מירי הפקחית מאחד העם? אף פעם.

הוא מצחיק, וגורם תחושה טובה. מפריע לי שהוא מעשן סיגריות ולו מפריע שאני מעשנת וויד. כי הוא שוטר. אני קוראת לו משה, כי יש לו זקן ארוך במסגרת התפקיד (הוא לא סתם שוטר). הוא קורא לי בשם, וכשהוא אומר את זה, אני חושבת שהוא בטח אמר את זה לעוד כמה לפני, ועוד יאמר את זה גם לאחרי. 

וכל דייט תמיד נגמר ב"נדבר".

הוא לא פורט לי על שום מיתר, ואם חשבתי היום שאני מתגעגעת אליו, זה כי..אני לא בטוחה שזה היה אליו ספציפית, אלא לגבר.

בטלפון אני מתגלגלת מצחוק, אבל פנים מול פנים אני עצורה יותר.

אבל זה לא הוא, זה לא זה. זה מרגיש לי שזה לא זה.

והדבר שהכי קשה לי בעולם זה לחתוך קשר. גם אם הוא לא כזה משמעותי.