גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

גברים לא מחפשים משהו רציני, עד שהם מוצאים את האחת.

נשים רוב הזמן מחפשות משהו רציני, עד שהן מוצאות ומגלות בסוף שהן טעו במציאה.

מתי זה הסוף?

מתישהו. לכל אחד זה קורה בזמן אחר. ברגע אחר, שמשהו שם נשבר, לא עובד טוב, וזה מורגש. אבל סוחבים. בשביל המשפחה, הילדים, כי זה מתאים ונכון עכשיו. מחייכים לכולם, מראים שהכל נפלא, בלילה כבר לא ישנים כפיות. ובמקום הסקס המטורף מעדיפים ללכת להשקות את הגינה.

אהבה זה רגש, גם שנאה. ושניהם לא לנצח. אם כן, ויש שיעידו שכן, זאת עבודה יפה וקשה של היקום. לכל אחד יש תפקיד בחיים של אחר, ואיך שלא נסתכל על זה - כל אדם שנכנס ויצא מחיינו, בין אם הוא מת או פשוט נעלם מהרדאר, היה בחלק מסוים של החיים שלנו, כדי ללמד אותנו משהו, וככה גם אנחנו היינו בשבילו. 

מערכת יחסים מתבססת על אמון והמון הבנה, טונות של הבנה ואמון. מחקרית, נשים בוגדות יותר מהפחד שהן נבגדו ולא כי הן באמת רצו להתנסות בחוויה אחרת. וגברים בוגדים כי לצערנו, ואולי זה יהיה פרימיטיבי לומר, אבל זה הטבע שלהם. לסמן וי, לטעום עוד. מה שאצל נשים אין, כי בשלב הזה הן כבר עסוקות בגידול צאצאים וקריירה.

המירוץ הטיפשי לאהבה, שאולי תבוא ואולי לא, ואם לא, ונרצה המשכיות, מצאו בשביל הנשים ששעונן הביולוגי מתקתק תרופת פלא בשם צנצנת מבנק הזרע. אנחנו כבר לא צריכות זכר בשביל להתרבות או להתפרנס. עצמאיות באופן טוטאלי. 

ואיפה הגברים בכל החלק הזה, אז זהו, שהם לא.

ואנחנו, הנשים, מציעות להם, רצות, רוצות, מחפשות, מפרסמות, מתלבשות, מתפשטות, אהבה. איפה את? בראש השנה, אנחנו מניחות שעד ראש השנה הבאה נמצא, בסילבסטר כנ״ל, בוולנטיין, ביום האהבה, בחגים עם הדודות ששואלות ״אז מתי?״ ובאירועים ״בקרוב אצלך״. ואת יושבת שם ומסתכלת על כולם ובא לך לצעוק:

תגידו, לא נראים לכם שהם בעצם אלו שמפסידים אותי???