גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

התחברתי, ובדרך כלל אני מדלגת על כל החפירות עורכים, בכל זאת אחרי 10 שנים..אבל משום מה פתאום נעצרתי, וקראתי. 

רוצים לסגור לי את הבית!

תגידו, אתם השתגעתם?! 

עשר שנים שאני פה, זה התחיל בתור משהו שכולם עושים, כמו לפתוח פייסבוק היום. כמו שיש לך אייפון. כמו שמשהו שאם לא תעשה לא תהיה "שם". עוד בתקופה של יריב. ועברתי פה הכל. מהשינויים הכי קטנים של האתר, שהוא היה ירוק מזעזע ולבן - שפרצו לכל מיני בלוגרים שמחקו להם תוכן ובמקום זה רשמו "יריב חבוט לא יודע לתכנת" - סיכסוכים וכמעט תביעות בבית משפט על תכנים שכתבו פה בלוגרים שנפגשו אחד עם השני - הכנסת הפרסומות כשלא היה מימון נורמלי - ניסיון ה"פרו" לחודש - הפיכת ה"פרו" לקבוע - המכירה הגדולה לנענע.

בימים הראשונים שלי, כתבתי בעיקר שטויות (אל תסתכלו, זה פדיחה רצינית) והייתי בטוחה שאסגור פה, כמו הרבה שלא החזיקו מעמד. בשלב מסוים זה, ישראבלוג, נהיה חלק מהחיים שלי. עוד אז, שלא הייתי חסויה, ועוד לפני שמחקתי את כל התמונות או תזכורת כלשהי עם השם שלי, הייתי הולכת למפגשי ישראבלוג בעזריאלי, מחבקת "זונת חיבוקים", נפגשת עם כאלה שכתבו לי ישר ללב, והכנסתי את עצמי למשפחה. מכל החברות, החברים, שפתחו ומילאו פה דפים, אני היחידה שנשארתי. כולם סגרו או עברו דירה. הכרתי פה אנשים מדהימים. וגם כאלו שפחות ובעצם בגלל זה נעלמתי אל תוך האנונימיות, וניתקתי קשרים. הייתי נלחמת פה על בנות שפתחו בלוגים לאנורקסיה, שיפסיקו, שיאכלו. וכאלו שכתבו שהם הולכים להתאבד ואנשים טובים בישרא עשו הכל לאתר אותם ושלחו משטרה והצילו חיים. אנשים הכירו פה, התחתנו, היכרויות מהלב, לפני תמונות. לפני מראה חיצוני.

ותוך כדי כל זה, התבגרתי, וחוויתי, וגדלתי, ונתקפתי בחיידק העדכונים, לספר, ולשפוך, וזה היה המפלט הכי גדול שלי. מן פסיכותרפיה שהמגיבים הם ברובם ללא תואר שני בפסיכולוגיה, אבל מגיבים, מייעצים, ממליצים לא פחות מפסיכולוג שעולה 500 שקל לשעה.

ועכשיו רוצים לסגור לי את כל זה? בגלל כמה טייקונים שלא מקבלים מספיק כסף בשביל לנפח את הכיסים שלהם? למה אף אחד לא מרים כפפה וקונה את הפורמט, למה משאירים אותנו ככה, כאילו אין כאן באמת אנשים שכתבו שנים, שכותבים שנים, שכל מה שיש פה הוא זכר לזה שהם אי פעם באמת חיו.

 אה כן, רק שזאת לא איזו מתיחה לכבוד האחד באפריל ביצ׳ז!