גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

את יודעת..זה מה-זה קשה. ואת לא מקשיבה כי אין לך באמת כוח עכשיו לפרוצדורה הזאת של שיחה-לסיים עם זה- להיות רווקה שוב-לחפש את הבחור הנכון-דייטים וכ'ו. את מעדיפה להיתקע בסיטואציה שאת נמצאת בה, ולקוות שהוא ישתפר. אנחנו מאמינות שהן שישתפרו. וזה מרגיז, כי זה לא קורה בדרך כלל. ואנחנו פוצחות במסע שיכנועים כזה של עצמינו..עוד קצת, עוד קצת. עוד הזדמנות. וכשכולם שואלים, כי הם רואים את הפנים שלך, את מספרת מה הוא עשה. אבל ישר יוצאת לקראתו שהוא לא התכוון, וזה לא קשור למערכת היחסים שלכם. הוא מאוד מרוצה מהסקס איתך, והוא אמר לך שהוא הלך לפוסיקט באמת ובתמים בשביל חבר. הוא לא מרגיש לא מסופק. אם הוא היה לא מסופק, אז כנראה שהוא היה נפרד ממך. ושאלתי את ידידים שלי מה הקטע. בלי פרטים יותר מדי. והם אמרו לי שזה שטות. שזה לא אומר להם כלום. שהם עושים את זה לשם הצחוקים. וזה באמת לא קשור אליי. אולי בצעירותנו הם היו קונים חמצוצים לילדה אחרת, והיום הם פשוט הולכים לפוסיקט?

זה מן קטע של פלוס ומינוס. כשאת נעלמת, הוא רודף. כשהוא נעלם, את רודפת. את תוהה שוב ושוב ושוב, למה אני עושה את זה? למי יש כוח לזה? מה אנחנו, ילדים? למה אגו? מה זה משחקי הכבוד האלה? אנחנו כמעט חודשיים ביחד. מה הקטע של לרדוף, לברוח, לרדוף, לברוח הזה? למה אי אפשר להכיר בחור נורמלי שיתן הכל, שיאהב באמת, שיהיה נכון להעניק ולא יחשוב מה יוצא *לו* מזה. וזה כזה קשה. למצוא אחד כזה, תמיד נראה שכולם תפוסים או הומואים. ותמיד הם מספרים על אקסית שפגעה בהם קשות, וכשאת רואה תמונה של האקסית, את קולטת שאת דיי דומה לה. ותוהה אם אולי בגלל זה הוא איתך, כי האגו שלו, לא יתן לו לחזור אחורה.

גיא הוא גם מהמושלמים האלה שתמיד העריצו אותם. אם זה לפני הצבא, או בצבא או אחרי הצבא, והוא עושה תפקיד סמכותי כזה. והוא נראה טוב ולומד מקצוע חשוב. ובגלל זה הוא פיתח נרקסיזם. שמתבטא בזה שיש לו מלא תמונות של עצמו עושה כל מיני פרצופים בסמארטפון. או בזה שלמרות שאני התחלתי איתו, הוא טוען שהוא זה שהוביל לנשיקה, ובשלב מאוחר יותר לסקס. ובזה שהוא מצלם את עצמו עושה איתי סקס בלא ידיעתי ושומר את זה ומסרב למחוק בטענה שזה לעיניו בלבד. שאני נוטה להאמין לה, רק בגלל שהוא מת על עצמו, והוא פשוט רוצה לשבת יום אחד ולהגיד לעצמו "יש לי 567363 סירטונים שאני מזיין, איזה גבר אני". ואני דיי בטוחה שהוא עושה את זה גם עכשיו.

ושוב אנחנו תופסות את הראש, ותוהות איך להגיד לו, מה להגיד לו, ואיך יהיה, ולחשוב שהוא יהיה עם נשים אחרות אחרי. ולשכוח ממנו, ומהקצת כאב לב הזה, ומהיכולת לשלוח לו הודעות, ושהוא לא יקרא לי יותר בייב, ולא נלך לארוחות משותפות, ולא נעשן ביחד, ולא נשתכר ביחד. ולא נעשה סקס מדהים ביחד. ולא נצא ביחד. ולא נלך לים. והוא לא ינשק אותי כמו שהוא מנשק. ולא נישן ביחד. ואני לא אריח את הריח שלו יותר. ולא נתקלח ביחד. ואני לא אבכה בסרט והוא יסתכל לי בעיניים וינגב לי את הדמעות ויתן לי נשיקה בראש. והוא לא סתם ככה יחבק אותי באמצע הרחוב. או ירים אותי באוויר כי אני מטר וחצי על 52 קילו. והוא מטר 80 מלא שרירים. ועוד פעם לחפש מישהו אחר. ולצאת. ולחייך. ודייטים-שנאת-חיי. ולמי יש כוח לזה? את מעדיפה לחשוב על הרגעים הקטנים היפים, ולא משנה כמה קטנים. רק בשביל לא להתחיל את הסבב הזה שוב מההתחלה. בעיקר שהכרנו במסיבה ולא דרך איזו אפליקציה שנויה במחלוקת.

אז את לא מקשיבה, את נשארת, קצת שמחה, קצת מאושרת, קצת סובלת, קצת תוהה. בסוף זה איכשהו נגמר. בדרך כלל כי הוא לא מפתח רגשות. ואחרי כל זה, את קולטת איזו אבן ירדה לך מהלב. ואת יודעת בתוכך שהמישהו הטוב באמת עוד מעט יגיע. אבל עד אז, את נשארת. כי את לא מקשיבה לאף אחד. אנחנו יודעות הכי טוב. וגם כי אין לנו כוח לדייטים.