גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

אתמול התקשרתי אליו בדרך מהפסיכולוגית הביתה.

אחרי ששפכתי את ליבי, והיא עזרה לי להגיע לנקודה של מאיפה מגיעה הסלחנות שלי ולמה אני לא מטיסה אותו מחיי.

אמרתי לו שהייתי אצלה, ושדיברנו עליו, הוא שאל מה היא אמרה, ואמרתי לו שהיא אמרה שהוא סוטה.

השיחה התגלגלה, ואמרתי לו שאני רוצה להמשיך את השיחה, ושיבוא. נשב בבית קפה מתחת לבית שלי.

אז הוא בא.

ודיברנו ארוכות, בעיקר על הילדות שלו.

הוא גדל במשפחה עם אבא מכה ובוגד. במשפחה שכל הערכים שהעבירו לו, התנפצו לו מול הפנים בזה אחר זה. כי אבא שלו לא קיים אותם. "אל תרים יד על אישה" ואז היה שובר לאמא שלו את האף. במשפחה שהוא היה פוחד לצאת לשחק עם החברים, כי אולי בזמן שהוא יצא מהבית, אבא שלו ירצח את אמא שלו. ובסופו של דבר, הוא מצא את אבא שלו תלוי על חבל, ומיהר להוריד אותו משם. חי. הוא היה יכול בקלות להתדרדר לפשע ועבריינות, אבל הכריח את עצמו ללכת לתנועת נוער שאותה הוא מנהיג עכשיו, וככה הושפע ממסרים אחרים חיובים של המדריכים שלו. שלחו אותו לפסיכולוגים, אבל הוא סירב לקבל טיפול. הם היו מנסים לדובב אותו, והוא רק היה יושב ובוהה בהם, כי הם לא עברו את מה שהוא עבר. אז הם לא יבינו.

ועל רגשות, ועל האקסית שלו, ועל איך שהוא מציג את עצמו לאחרים. הוא יודע מי הוא, הוא לא באמת נרקסיסט. הוא פשוט מתנהג כאילו הוא אל, כי כמו שתתייחס לעצמך אנשים יתייחסו אליך וזה באמת עובד. כי 80 אחוז מהזמן שהוא חי התנהגו אליו כאילו הוא אפס.

הוא יצא מהמעגל הזה והוא עבד על עצמו, ועכשיו הוא אחר. באמת. דיברנו על רגשות, על אהבה, על כאב שנוצר מאהבה.

בסוף ביקשתי ממנו למחוק שוב את הסירטון, הסברתי לו שזה לא נעים לי. ואז הוא אמר לי "אבל את בעצמך ביקשת שאצלם".

ופתאום כל התמונה השתנתה. נזכרתי בקטע שהזיכרון שלי משום מה השמיט. ואני זוכרת מן שניה של זה. 

הוא אמר לי שהוא ביקש רק פעם אחת, אז שסירבתי בתוקף. ושהוא לא היה עושה את זה אם לא הייתי מרשה.

ישבתי כמה שניות ארוכות בהלם והסתכלתי עליו.