גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

הכל התחיל מזה שנכנסתי למוזס עם פיטו. עוד לפני שהתיישבנו ראיתי שתי נשים נועצות בי מבט. התיישבנו. והתחלנו לדבר על ענייני היומיום. תמיד אני מתחילה, כי אצלו זה מסתכם ב״לימודים..את יודעת״. ונשים הן אלו שמספרות כל דבר וכל פרט. התחלתי לספר לו על גיא, שהוא הביא לי מפתח לדירה שלו, והוא סיפר עליי לאמא שלו, וזאת כבר התפתחות בעניינים, וזה טוב, אחרי כמעט חודשיים. ושתיהן עדיין נועצות בי מבט. אחת דרך המראה והשניה פשוט מסתכלת עליי. המלצרית ניגשה אליהן ואני אמרתי לפיטו ״מה הן רוצות? שיפסיקו להסתכל עלינו!״ והוא עשה פרצוף של ׳לאיודעמההקטע׳. המשכנו לדבר, והמלצרית הגיעה אליהן בשנית והציעה להן קינוח על חשבון הבית. והן כבר אחרי קינוח, אמרו ״לא לא״ ישבנו ממש שולחן לידן, אז אמרתי להן בחיוך ״אם אתן מוותרות אני לוקחת״. אחת מהן אמרה לי:״אני אתן לך את הקינוח בתנאי שתסתמי כי מאמי את מה זה חופרת!״ הייתי בהלם. הסתכלתי עליה, חיכיתי, קצת, לאיזה חיוך, משהו..לא. היא הייתה רצינית לחלוטין. אמרתי:״בטח שאני אחפור, לא ראיתי אותו חודשיים״ וצחקקתי. ״בת כמה את?״ ״25״ עניתי. ״אה שטויות של גיל 25...״ ״אני לא חושבת שמה שאני אומרת זה שטויות״ ״כשתהיי בת 30 פלוס פלוס פלוס..תגידי לעצמך ׳איזה שטויות דיברתי כשהייתי בת 25׳״. 

רציתי להגיד לה שתסתום את הפה שלה ומה היא מתערבת ומקשיבה לשיחה שלנו בכלל, ושבגיל שלושים פלוס פלוס פלוס אני לא אשב ממורמרת עם חברה שלי במוזס ועוד לבסוף אטחן קינוח, שרוב הסיכויים אני לא אראה כמו טנק מרכבה ודי ניין, ואחפש נשים בגי׳נס מידה 35 ואחשוב מה להגיד להן בשביל להביך אותן, ובסך הכל כולנו נשים, וכולנו חופרות ואני מניחה שכשאת הפה שלהן לא מעסיק אוכל הן גם מדברות ואולי גם על שטויות שמעסיקות נשים עצובות בנות שלושים פלוס פלוס פלוס ויהיו לי חיים, ואני אצליח, ואני אהיה כל כך מסופקת מהאושר שלי, שלראות או לשמוע אנשים מאושרים סביבי לא יגרום לי להתמרמר כל כך. 

והכי הרבה רציתי להגיד לה, שגם אני הייתי במקום הזה, גם אני חיבקתי אנשים והרגשתי שאני חונקת אותם עם השומן בזרועות, וגם אני הייתי פעם מידה 44, וגם אני הייתי מקנאה בכאלו שנראות יותר טוב ממני, כי נדב, האקס שלי, היה מסתכל עליהן ושואל מתי אני אראה ככה. אבל לא העזתי לגרום להן להרגיש לא נעים, ואפילו אתמול אחרי שאני ופיטו יצאנו משם עלינו במעלית והייתה שם מישהי שעבדה איתי בעבר והיא לא זיהתה אותי בכלל וטוב שככה, כי גם ככה לא רציתי להגיד לה שלום, ורציתי להגיד לה שמירמור עושה קמטים, ושתנסה להעסיק את עצמה בדברים שיפתחו אותה ויגרמו לה למצוא את האושר בתוכה. 

וכמו בסרטים הייתי מוצאת את עצמי עומדת וכל המסעדה מסתכלת עליי ומקשיבה לי ובסוף כולם נרגשים מוחאים כפיים.

במציאות, במקום כל זה, הסתכלתי עליה, והבנתי מול מי אני עומדת. אישה חסרת בטחון ואומללה, שמחפשת את מי לעקוץ וממי לגרוע אושר. הסתכלתי עליה, ועליי, חשבתי רגע על כל מה שעברתי שהייתי נראית כמוה, ועל כל מה שאני עכשיו, על כמה שאני מאושרת וטוב לי ולהגיב לה באופן מגעיל חזרה רק יטעין אותה בזה שאני מחפשת להחזיר לה כאילו נפגעתי, ומה יצא מזה בסוף? שהראיתי לה מה זה? אם ככה, אז היא ניצחה. כי אומרים שאסור להתווכח עם טיפשים, הם יתישו אתכם ועוד בסוף ינצחו בגלל שיש להם נסיון. 

הסתכלתי עליה, ואז על ההמבורגר קאריביין בלי הצי׳לי שלי, ואמרתי לה ״אני לא אגיב על זה״. וחזרתי לאכול.