גברים שולטים בעולם, ונשים שולטות על גברים.

כמעט כל יום איזה זוג אצלי בפייסבוק משנה את הסטטוס שלו ל"גט אינגייג'", מעלה תמונות של "היא אמרה כן", או "סייב דה דייט", תמונות של חתונה, חינה, וכולן פתאום עושות לייקים על "איפור כלות", "שמלות כלות", וסלפי מהחופה.

אני לא מאלה שנולדו וחשבו על יום הנישואים שלהן. הדבר הכי "קיצוני" שעשיתי בקשר לחתונה, זה בגיל 14 לטייל במרכז העיר ולהסתכל על שמלות כלה, וגם כי זה פשוט יפה. לא חשבתי על שיר הכניסה שלי בחתונה שתהיה, לא חשבתי איזו שמלה אני רוצה, לא חשבתי על גיל, ולא כמה ילדים אני רוצה.

יש כאלה נשים שכאילו נולדו לזה, הן יודעות מה יוגש, מי יבוא, איך תראה ההזמנה, מי יהיה הספר שלהן והדיג'יי, אם יהיו זיקוקים או יפריחו יונים ואם זה יהיה ביום שני בשביל לחסוך כסף או ביום חמישי או להיות שיקים ולעשות את זה חתונת צהריים ביום שישי.

אין לי מושג איך זה יהיה, אין לי מושג מי יבוא, ואפילו אין לי מושג עם מי זה יהיה.

כן. יצא לי לדבר עם גיא. אין לי מושג איך הגענו לזה אפילו. אבל הוא, ממרום גיל 23, טוען:

למה צריך ילדים? למה צריך שאיזה גמד כפוי טובה ישתלט לי על החיים? למה אני לא יכול להגשים את החלומות שלי ולהיות משועבד לחלומות שלו, ולמה להתחתן? ולמה עכשיו? ובגיל 30 הוא עדיין רוצה להיות רווק. 

ואני יושבת שם באוטו לידו, ותוהה. אני בת 25. עוד מעט 26. מתי אני אתחתן, מתי אני אביא ילדים, מתי אני אספיק לגדל אותם, מתי אני אהיה סבתא, אני אהיה אמא מגניבה? אבל מי זה יהיה בעלי אם האידיוט הזה חושב שילדים גונבים חלומות? הסברתי לו שלדעתי לא "עושים" ילדים, צריך להיות מוכנים לזה כלכלית ונפשית. אז כן, אני לא רואה את עצמי קמה עכשיו ומחליפה חיתולים ומרגיעה תינוק בכיין או קמה להניק באמצע הלילה ונרדמת בישיבה תוך כדי שילד שלנו מוצץ לי את הציץ והורס את כל העניין המדהים הזה שהוא עדיין עומד. אני אוהבת ילדים, אני מסתדרת איתם ממש טוב, ואני יודעת בתור דודה לשישה שזה דבר מדהים לגדל אותם ולראות איך גם גודלים ומשתנים ונעשים חכמים ומפתחים מודעות עצמית ומודעות לסביבה ולומדים לדבר, ללכת, לכתוב, לאכול, לעשות פיפי באסלה, ועוד כל מי דברים לא בהכרח בסדר הזה. אבל לא עכשיו. אלא מתישהו. שיהיה לי מספיק כסף לתת להם הכל ולא להחסיר מהם כלום. שיהיה לי מספיק מקום בלב להכיל אותם, ומספיק מקום בגוף או במיינד להבין שלא אכפת לי לעלות עכשיו 12 קילו, ושיש סיכוי שהבטן שלי לא תהיה שטוחה יותר בגלל איזה צאצא. אבל קודם אני צריכה לדעת שזה באמת יקרה מתישהו, שמצאתי את הגבר שיש מצב שזה יקרה איתו. שהוא מוכן או יהיה מוכן לזה נפשית בקרוב.

וההבדל הזה של הגיל..הוא בן 24 עוד מעט, אני בת 26. גם בגיל 24 לא חשבתי על ילדים בכלל. אבל פתאום עכשיו אני מתחילה לשמוע מן תיקתק כזה. ולא בא לי לוותר עליו, ובטח שלא מהסיבה הזאת, כי לא בוער לי לרוץ להתחתן ולהביא ילדים, וגם כי טוב לי איתו בסך הכל. הוא באמת מכבד ומיום ליום נהיה יותר גבר ממה שהוא גם ככה, וגם היחס שלו אליי השתנה, הוא נהיה יותר רציני. ואתמול חשבתי על אור, ויותר גרוע מזה - חלמתי עליו. וזה התיש אותי. כי את אור ראיתי לגמרי שם ברגע שהוא יחליט שהוא רוצה משהו רציני ועכשיו הוא כנראה בונה את החיים שלו עם מישהי אחרת, הוא בהייד אצלי, אז אין לי מושג מה הולך שם, ואני לא נכנסת כי גם לא בא לי לדעת. אבל אני מרגישה, עדיין, פיספוס עצום. ואני תוהה אם זה מגיע לי. להיות עם מישהו שפוחד מילדים. למרות שתוך כדי השיחה הוא אמר שלפעמים בא לו עכשיו, אבל הוא לא יודע איך להתמודד עם זה. והשיחה הזאת שיגעה אותי. כאילו מפחיד אותו להיות מבוגר. גם אותי. אבל יותר מפחיד אותי להיות מבוגרת ובלי מערכת יחסים משמעותית או ילדים.